Amanda

אני היחידה בארץ מוכת השמש הזאת שהולכת ברחוב עם שמשיה (מטרייה שעברה הסבה) כי השמש יורדת ממש חזק, ומרטיבה את כולי :)

זו התחושה, קהות חושים כבדה כעופרת שמזכירה לי את הספר של קאמי 'הזר', שרידי מיגרנה שהפילו אותי לשינה כשחזרנו, אני והקטנה, מסיבוב קניות שהיה לי משום מה מתיש. תחושה של אובדן, כאילו משהו לא בסדר ואני לא יודעת מה, החיים רצים רצים ואני לא אוחזת אפילו בזנבם.

בזמן האחרון אני מכונסת בעצמי. לא רוצה לכתוב כאן.

אני שומעת מוזיקה ורוצה לדחוף אותה לתוך האוזניים, לתוך הראש, להכניס את המוזיקה כמו תער חד מתחת לעור

לנצח תהיה לי אסוציאציה לשם Butterfly כשל חרק שכנפיו הם טוסטים מרוחים בחמאה, בהשראת הפרק 'חרקי המראה' מהספר 'מבעד למראה' של לואיס קרול.

חיפשתי צילום ישן ומצאתי המון דברים ישנים אחרים, וביניהם ציורים שציירתי מזמן על דלתות הארון בחדר השינה בבית שלי, בעיר הקודמת שבה גרנו. השוכרים שגרים בדירה שאלו בשלב מסוים אם הם יכולים לכסות אותם בטפט, או שאולי אני רוצה לקחת את הדלתות.. הסכמתי שיכסו בטפט. שכחתי את הציורים האלה לגמרי..

נמאס לי מכאבי הראש ומהעייפות. אני לא חושבת שזה נורמלי ואני לא מוכנה להפסיק מהחיים שלי בגלל זה. חיפשתי אופטלגין והם עוד מעט נגמרים ומצאתי נרוסין, קיבלתי פעם מרופא השיניים אחרי עקירת שן. זה גם לכאבי ראש. ננסה, זוכרת שבזמנו הייתי בסדר איתו.

אני צריכה ללכת לישון. אבל עוד לא סיימתי עם הכל. ואני רוצה לכתוב. יותר נכון - להתחבר.

גיליתי תופרת מקסימה ממש, מוכשרת מאד וזריזה להפליא, קרוב לבית. ילנה, הבאתי לה שתי שמלות וחולצה שהיה צריך לקצר, זוג מכנסיים שהיה צריך להצר (חשבתי בכלל לזרוק, ולא ידעתי מה לעשות איתן, אבל התיקון שעשתה להן הפך אותן לשמישות לגמרי). כל פעם שלבשתי אמרה - מה, ארוך! וכאילו קיבלתי בגדים חדשים - אהבתי אותם אבל בקושי לבשתי, כי לא נראה עלי טוב, ולא הבנתי מה לא טוב, עד שתפסתי - ארוך מדי. זה בגלל הסרט על אדית פיאף, שהייתה קטנטונת -
עכשיו מצאתי עוד שמלה ועוד חולצה ועוד זוג מכנסיים... שגם אותם צריך לתקן.