Amanda

קטעים מתוך הקרה הגדולה (עמק החיות המוזרות, טוֹבֶה יאנסון):

"זוהי הקרה המסוכנת מכולם", אמרה די-נורה, "והיא תבוא אחרי הצהרים ישר מן הים, בשעה שהשמים יהיו ירוקים."

"אם כן, זוהי גברת?" שאל מומינטרול.

"נכון, וגם יפה מאד", אמרה די-נורה, "אבל כל המביט בפניה קופא מיד ונהפך לקרח. אם תביט בה תעשה קשה כמו ביסקוויט ואפילו לא פריך. וזו הסיבה מדוע עליך להישאר בלילה בבית."

די-נורה טיפסה ויצאה דרך הגג. מומינטרול ירד למרתף והכניס פחם נוסף לתנור ההסקה המרכזית. הוא גם פרש שמיכות אחדות מעל בני המשפחה הישנים. אחר כך מתח שוב את השעונים ויצא החוצה. הוא ביקש להימצא בחברה כאשר הגבירה קרה תבוא לביקור.

כאשר הגיע מומינטרול לבית החוף כבר היו פני השמים חיוורים וירוקים יותר מתמיד. הרוח הלכה לישון וקני הסוף היבשים ניצבו זקופים בתוך הקרח ולא נעו.

הוא האזין ונדמה היה לו כי הוא יכול לשמוע המהום מתמשך ועמוק בתוך הדממה. אולי היה זה רחש הקרח, שהלך וקפא יותר ויותר במעמקי הים.

בבית החוף היה חמים ונעים ועל השולחן ניצב ספל התה הכחול של מומינאמא. הוא התיישב על כיסא הגן ושאל:

"מתי היא מגיעה?"

"בקרוב מאוד," אמרה די-נורה. "אבל אל תדאג." 

*  *  *

"ובכן, האם היא באה?" שאלה מאי הקטנה.

"אני חושבת שכן," אמרה די-נורה בשקט. "בואו החוצה ונסתכל."

הם יצאו אל המזח ורחרחו באוויר בכיוון הים. שמי הערב היו ירוקים מאוד והעולם כולו נראה כאילו הוא עשוי זכוכית שבירה. הכול היה דומם, דבר לא נע וכוכבים ענוגים נצצו סביב וקרצו אל מול הקרח. היה קר נורא.

"כן, היא בדרך," אמרה די-נורה. "מוטב שניכנס."

החדף חדל לנגן מתחת לשולחן.

זהו פרק יפהפה (כל הספר יפהפה והוא סיפור ילדותי, ובתמונת הכריכה רשום שהוא זכה בפרס אנדרסן, 1966, שהיא שנת הולדתי :) ואני לא יכולה להעתיק את כולו. אני אוהבת את הערת המחברת שמופיעה בעמוד 44, שהכילה בתוכה את כל התקווה שאפשר, לי כילדה קטנה: "במקרה שהקורא מרגיש כי הוא עומד לבכות, הריהו מתבקש להעיף מבט חטוף אל עמוד 119. – המחברת.". אני זוכרת את ההפתעה שחשתי מול ההערה - אני חושבת שזו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בהערה בספר ולא הבנתי מה זה (שכן כל הספרים לפני כן היו ספרים לילדים צעירים, בהם עדיין לא מופיעות הערות). אני זוכרת שמיהרתי לחפש האם יש עוד הערות בהמשך :) ההערה הזו הכילה כל כך הרבה נחמה והתחשבות, שאולי בזכותה אני אוהבת עד היום הערות בספרים וקוראת אותן בשקיקה. בספרי אליס המוערים יש הערות בשפע כזה שזו חגיגה עבורי. נתתי למדריך לקרוא את "בארץ המראה" והוא מאד אהב את הספר. אמר שהוא גאוני, שהאיש גאון אמיתי.

המדריך עזר לי במשהו באופן פסיכולוגי ועדין ומשום מה דברים כאלה תמיד מעוררים אצלי תשוקה. זה סוג של נגיעות עדינות ברגש או במחשבה או הקשבה שפותח בליבי איזשהו פרח שסגור בתוך עצמו בדרך כלל (אליפל, אני יודעת על איזה פרחים אתה חושב! :). הוא לא הטיפוס שלי בכלל, אבל כנראה שזה עובד אצלי קודם כל משם :)

בשישי בבוקר חיכיתי בתחנת הרכבת לחברות שעמדו להגיע מהצפון למפגש, והיו הרבה חיילים שהסתובבו שם, עם תרמילים גדולים ונשקים, שניים שרצו במאמץ (עם כל המשקל הגדול על הגב) לכיוון הכניסה ואחד שחלף לבדו בפנים פצועות ומזועזעות קצת. אני חושבת על אמא שלו (בתקווה שאכן יש לו כזאת שמחכה לו בבית). נחמץ לי הלב עליהם כולם. אני זוכרת בילדותי כמה אהבנו את כל החיילים שלנו שעבור כולנו באופן חד-משמעי הגנו ומגנים על שלומנו. אני זוכרת התגייסות של זמרים ושחקנים לבוא לבסיסים רחוקים ולשיר או לשחק מולם כדי להנעים את השירות ואת החיים הקשים במהלך מלחמה או שירות סדיר. את התמיכה, הגאווה והאהבה. קשה לי להבין או לסלוח על מהלכים קשים מאד שנעשים נגדם בתקופתנו. וגם על אמירות שאינן חד-משמעיות נגד הפעולות הללו, אמירות שמכילות בתוכן סובלנות מסוימת, שלתחושתי מאפשרת את המשכן.