נשירה
Follow by Email
Archive
- יוני 2016 (4)
- מאי 2016 (1)
- אפריל 2016 (2)
- מרץ 2016 (6)
- פברואר 2016 (1)
- ינואר 2016 (8)
- דצמבר 2015 (3)
- נובמבר 2015 (2)
- אוקטובר 2015 (2)
- ספטמבר 2015 (3)
- אוגוסט 2015 (7)
- יולי 2015 (8)
- יוני 2015 (5)
Categories
הגדול
(12)
עבודה
(9)
אהבה
(7)
קירבה
(6)
זיכרון
(5)
לימודים
(5)
מוזיקה
(5)
סטרוברי
(5)
אוכל
(4)
בדידות
(4)
הפרעת שינה
(4)
לא קוהרנטי
(4)
ספרים
(4)
כאב ראש
(3)
מתילדה
(3)
ניתוח
(3)
עשן
(3)
שמיעה
(3)
שמש
(3)
אל אלווארז
(2)
הקטנה
(2)
חתול שחור
(2)
יומן
(2)
ילדים
(2)
ישרא
(2)
לואיס קרול
(2)
סילביה פלאת
(2)
פרפר
(2)
ציורים
(2)
אן אלווארז
(1)
בלקלב
(1)
המלון הלבן
(1)
טום יורק
(1)
ים
(1)
כאב
(1)
מוזיאון תל אביב
(1)
מטריה
(1)
מייאו
(1)
ספר חדש
(1)
סריגה
(1)
עמק החיות המוזרות
(1)
קולנוע
(1)
תופרת קטנה
(1)
תמיד אני שוכחת תוויות
(1)
קוראים
רשומות פופולריות
-
היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה ...
-
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
-
(אתם לא חייבים להגיב אם אני כותבת פוסטים ברצף :)
-
אני נטולת מילים בזמן האחרון אבל טום יורק מדבר במקומי הוא מזכיר לי קצת אותך לפחות חיצונית הגוף שלו נראה חם ונושם עטוף בחולצ...
-
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מ...
-
שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעני...
-
אני מדמיינת שאני בערסל מבד רך עם גדילים, קשור בין שני עצים (איזה מין ערסל לא קשור בין עצים? זה לא ערסל אם אין עצים מהצדדים) החיי...
-
באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו והפעם היי...
-
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים. ...
-
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתו...
Blogroll
-
לפני 5 ימים
-
לפני 5 שבועות
-
לפני 2 שנים
-
לפני 2 שנים
-
לפני 2 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 9 שנים
תגובות אחרונות באתר
יום רביעי, 23 בספטמבר 2015
קוצר נשימה מוזר. כן, כמו תמיד חסר לי. אני לא רוצה להיכנס לקונקרטי. מהי הכתיבה. אצבעות מקלידות ומבט מופנה החוצה לתריסים הירוקים מצמחייה שופעת. ג'ונגל פתאומי, בתוכי, פירנאות מכרסמות את ליבי אט אט. ערימת כלים, כביסה, לנקות חדרי אמבטיה, לטאטא, לשאוב. שני בצלים נמים שנתם על שולחני. המבט משוטט מחפץ לחפץ, חולף כמו נגיעה קלה. אם יש מילים הן נקראות, נקרעות ממשמעותן אל מטפורה. מי את? כל הזמן רוצה לחמוק מידיעה מוגזמת, ממודעות כזאת שלא באמת נוכחת, כמו שהיא בכתיבה שלה, כותבת כל כך יפה, בכאילו מעורבות. בלי להביא באמת. ימחאו לה כפיים. היא נמצאת בתוך החבורה. לא שוב. לתת למה שנקרא לו אגו לזוז הלאה ממך, לעוף עם הרוח שמניעה גבעולי פרחים בחוץ ומביאה שמחה קלה ללב, כמו משב חם בתוך הרוח שנוגע ברכות ונעלם, כדי לא לייבש מדי את מעט הלחות שיש. מי את? ולאן את הולכת, מאיפה באת? בימים האחרונים אני רוצה רק לאכול. כמו ברעב של הריון. לבצל יש חריץ לאורך, שנראה כמו עפעף מעט פתוח של דרקון ישן. לא רואים אישון, אבל יש פס צהוב שיתרחב לאש צורבת אם ייפתח עוד וההכרה תבוא.
תוויות:לא קוהרנטי,ציורים
יום שישי, 11 בספטמבר 2015
אחרי הכנת הקציצות מתיישבת מתילדה אל שולחן המטבח הקטן ומביטה בהר הכלים, מדרונותיו מעוטרים צלחות ופריטים קטנים שהתגלגלו מטה כמו לבה שהתקרשה. היא פותחת את חלון המטבח הצבעוני, שטפט הויטראג' שלו מעוטר בועות שהתעקשו להישאר עליו, ולא משנה כמה מתחה והדביקה והסירה והדביקה אותו, ומתחילה: קודם כפית אחת, שמשמיעה צליל נקישה ענוג ובלתי נשמע כמעט, ואחר כך כמה מזלגות, ומאחר שאף אחד לא צעק מלמטה, כוס, שהרוח שרקה בתוכה לרגע, וצלחת, ועוד אחת, וכשאורות התחילו להידלק בחלונות ממול, מיהרה לאסוף מהר מהר צלחות, קעריות וכוסות, להשליך החוצה בחיוך רחב של מכשפה, מחבת שהשמן ניתז ממנה בעיגול זהוב משחיר, שני סירים, שעשו פה-פם–פם כל הדרך למטה, נתקלים במוטות כביסה ואדני מרפסת, ומתפרקים ברצפת החניה לשברים שחורים
תוויות:מתילדה
יום שבת, 5 בספטמבר 2015
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מדי פעם ליקק את שפתיו האדומות המלאות. שדיי נתקלו בבטנו וראשי הגיע מתחת לחזהו. הדירה הייתה בבניין שעבר שיפוצים – חול ואבנים קטנות, פתח חשוף בקיר הסלון לאורך המסדרון הכיל אסופת צינורות ירוקים ארוכים. במדפים היו ספרים טובים. ארון שקוף עם הרבה בקבוקי משקה. שתינו בירה. השוויתי את שלי עם שלו. בכל זאת הוא שתה חצי סנטימטר יותר ממני. ישבתי במרחק, כי לא היה ברור, והוא מיד ביקש שאשב קרוב. זה היה מין בתחפושת של קירבה, בעצם טעות, קירבה בתחפושת של מין. כשביקש שאשב קרוב השעין את ראשי אל חזהו וקירב אליו את שלו. היה בו חום אנושי שעבר מכל מיני מחוות קטנות, דווקא בלי המילים. אני נזכרת שהרכין את אוזנו אלי (כי דיברתי בשקט כהרגלי לפעמים) ואני אמרתי בהתנצלות 'אני מדברת בשקט...' והוא אמר 'לא!' והניע את ראשו בתנועה חדה, כאילו מה פתאום שיגידו משהו רע עלי. הוא היה חמוד חמוד חמוד, לא יודעת איך ולמה, הגוף שלו היה חמוד, הוא לא אהב שנגעתי לו בראש, הוא כמעט ולא דיבר, לא כמו שהתכתבנו, זה היה כמו לפגוש דמות שיוצאת מהתמונה שלה ומחבקת אותך, ואחר כך היא חוזרת אליה ואת חוזרת לעולם שלך.
תוויות:בדידות,בלקלב,מוזיאון תל אביב,קירבה
הירשם ל-
רשומות
(Atom)