נשירה
Follow by Email
Archive
- יוני 2016 (4)
- מאי 2016 (1)
- אפריל 2016 (2)
- מרץ 2016 (6)
- פברואר 2016 (1)
- ינואר 2016 (8)
- דצמבר 2015 (3)
- נובמבר 2015 (2)
- אוקטובר 2015 (2)
- ספטמבר 2015 (3)
- אוגוסט 2015 (7)
- יולי 2015 (8)
- יוני 2015 (5)
Categories
הגדול
(12)
עבודה
(9)
אהבה
(7)
קירבה
(6)
זיכרון
(5)
לימודים
(5)
מוזיקה
(5)
סטרוברי
(5)
אוכל
(4)
בדידות
(4)
הפרעת שינה
(4)
לא קוהרנטי
(4)
ספרים
(4)
כאב ראש
(3)
מתילדה
(3)
ניתוח
(3)
עשן
(3)
שמיעה
(3)
שמש
(3)
אל אלווארז
(2)
הקטנה
(2)
חתול שחור
(2)
יומן
(2)
ילדים
(2)
ישרא
(2)
לואיס קרול
(2)
סילביה פלאת
(2)
פרפר
(2)
ציורים
(2)
אן אלווארז
(1)
בלקלב
(1)
המלון הלבן
(1)
טום יורק
(1)
ים
(1)
כאב
(1)
מוזיאון תל אביב
(1)
מטריה
(1)
מייאו
(1)
ספר חדש
(1)
סריגה
(1)
עמק החיות המוזרות
(1)
קולנוע
(1)
תופרת קטנה
(1)
תמיד אני שוכחת תוויות
(1)
קוראים
רשומות פופולריות
-
היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה ...
-
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
-
(אתם לא חייבים להגיב אם אני כותבת פוסטים ברצף :)
-
אני נטולת מילים בזמן האחרון אבל טום יורק מדבר במקומי הוא מזכיר לי קצת אותך לפחות חיצונית הגוף שלו נראה חם ונושם עטוף בחולצ...
-
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מ...
-
שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעני...
-
אני מדמיינת שאני בערסל מבד רך עם גדילים, קשור בין שני עצים (איזה מין ערסל לא קשור בין עצים? זה לא ערסל אם אין עצים מהצדדים) החיי...
-
באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו והפעם היי...
-
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים. ...
-
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתו...
Blogroll
-
לפני 5 ימים
-
לפני 5 שבועות
-
לפני 2 שנים
-
לפני 2 שנים
-
לפני 2 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 9 שנים
תגובות אחרונות באתר
יום שישי, 27 במאי 2016
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים.
אפשר לחשוב שהופה אני בטח כותבת איזו יצירת מופת. דווקא לא, אני מבינה גם כמה שכתיבה כרוכה בחשיבה מאומצת ובתהליך. דבר נוסף שזה נותן לי זה משהו על קונספט, איך יוצרים קונספט ביצירה. זה לגמרי מ' נותנת לי, בכל הפעמים שאני לומדת ממנה.
הנה Midnight in a Perfect World
ריח של אפייה עולה מבחוץ. הנפש מורכבת מכל כך הרבה דברים. התמודדות ממושכת עם דיכאון מייסר, גליו עולים ויורדים אבל נדמה שהוא תמיד שם. דיכאון זה כמו מלח ופילפל על חשופית, מייבשים, מצמיתים וצורבים את הבשר החשוף. זה כמו צרבת קשה מבפנים ומבחוץ. כמו מיגרנה בכל הגוף. מיינדפולנס וגם נו... איך קוראים לזה. להפעיל את החלק החושב, הקוגניטיבי. שכחתי את המושג. נו... מי לימד או חידש את זה.. יש שם פ' ו-ק'. חח...
אני כותבת פיסקה במחברת ואז מקלידה, ומקלידה ואז מעתיקה למחברת. המחברת היא הקבוצה החדשה, אני רוצה שהתהליך של שם יהיה שם, לא להיות במנותק כאן. האמת שכאן אני מרגישה קצת לבד. לא משום שאין תגובות, אני חושבת שזה משום שאני זקוקה לקבוצה. מ' התעקשה עלי, אחרי הפגישה הראשונה רציתי לוותר וללכת, היה לי קשה. נו, אני תמיד מחפשת אנשים שמתעקשים עלי. וגם לומדת להתעקש על אנשים. החיים רצופים מעקשים-מעקשים :)
אני משתמשת במחברות שחברה טובה הכינה. נדיבות כזאת (גם את היית נדיבה :) אומרת זאת רק כדי לא להמעיט את עצמי ביחס.
האם אני כותבת דמויות של גברים משום? אני אוהבת את הקול הזה. אין לי מושג בעצם למה. אולי בגלל המנחה, שלרוב אני ממש כועסת עליו? אני לא מחבבת אותו :)
אז באמת למה? זה מוזר.
הנה אחד:
אני נשוי לגמדה. היא בגובה 1.20. יש לה פנים רגילות לגמרי, מתוקות ויפות מאד. כשמסתכלים למטה לא חושבים שזו גמדה, אולי תוהים איפה שאר האישה, האם היא יושבת? לאן נעלמה. כשהכרנו תהיתי קודם כל, למבוכתי, האם הזין שלי יתאים לה? לא יהיה גדול מדי? האם היא קטנה גם שם? אחר כך חשבתי מה חושבת אישה כל כך קטנה? איך זה להיות קטנה? להתרגל למבטים תדירים? האם היא מרגישה יותר מאוימת, חשופה? יש יותר סכנות? או שמא ניתן לחמוק מהן, בזכות הקוֹטֶן.
אפשר לחשוב שהופה אני בטח כותבת איזו יצירת מופת. דווקא לא, אני מבינה גם כמה שכתיבה כרוכה בחשיבה מאומצת ובתהליך. דבר נוסף שזה נותן לי זה משהו על קונספט, איך יוצרים קונספט ביצירה. זה לגמרי מ' נותנת לי, בכל הפעמים שאני לומדת ממנה.
הנה Midnight in a Perfect World
ריח של אפייה עולה מבחוץ. הנפש מורכבת מכל כך הרבה דברים. התמודדות ממושכת עם דיכאון מייסר, גליו עולים ויורדים אבל נדמה שהוא תמיד שם. דיכאון זה כמו מלח ופילפל על חשופית, מייבשים, מצמיתים וצורבים את הבשר החשוף. זה כמו צרבת קשה מבפנים ומבחוץ. כמו מיגרנה בכל הגוף. מיינדפולנס וגם נו... איך קוראים לזה. להפעיל את החלק החושב, הקוגניטיבי. שכחתי את המושג. נו... מי לימד או חידש את זה.. יש שם פ' ו-ק'. חח...
אני כותבת פיסקה במחברת ואז מקלידה, ומקלידה ואז מעתיקה למחברת. המחברת היא הקבוצה החדשה, אני רוצה שהתהליך של שם יהיה שם, לא להיות במנותק כאן. האמת שכאן אני מרגישה קצת לבד. לא משום שאין תגובות, אני חושבת שזה משום שאני זקוקה לקבוצה. מ' התעקשה עלי, אחרי הפגישה הראשונה רציתי לוותר וללכת, היה לי קשה. נו, אני תמיד מחפשת אנשים שמתעקשים עלי. וגם לומדת להתעקש על אנשים. החיים רצופים מעקשים-מעקשים :)
אני משתמשת במחברות שחברה טובה הכינה. נדיבות כזאת (גם את היית נדיבה :) אומרת זאת רק כדי לא להמעיט את עצמי ביחס.
האם אני כותבת דמויות של גברים משום? אני אוהבת את הקול הזה. אין לי מושג בעצם למה. אולי בגלל המנחה, שלרוב אני ממש כועסת עליו? אני לא מחבבת אותו :)
אז באמת למה? זה מוזר.
הנה אחד:
אני נשוי לגמדה. היא בגובה 1.20. יש לה פנים רגילות לגמרי, מתוקות ויפות מאד. כשמסתכלים למטה לא חושבים שזו גמדה, אולי תוהים איפה שאר האישה, האם היא יושבת? לאן נעלמה. כשהכרנו תהיתי קודם כל, למבוכתי, האם הזין שלי יתאים לה? לא יהיה גדול מדי? האם היא קטנה גם שם? אחר כך חשבתי מה חושבת אישה כל כך קטנה? איך זה להיות קטנה? להתרגל למבטים תדירים? האם היא מרגישה יותר מאוימת, חשופה? יש יותר סכנות? או שמא ניתן לחמוק מהן, בזכות הקוֹטֶן.
תוויות:לימודים
הירשם ל-
תגובות לפרסום
(Atom)
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה