Amanda

נמאס לי מכאבי הראש ומהעייפות. אני לא חושבת שזה נורמלי ואני לא מוכנה להפסיק מהחיים שלי בגלל זה. חיפשתי אופטלגין והם עוד מעט נגמרים ומצאתי נרוסין, קיבלתי פעם מרופא השיניים אחרי עקירת שן. זה גם לכאבי ראש. ננסה, זוכרת שבזמנו הייתי בסדר איתו.

קיבלתי את הספר 'שטן' :) הוא ישן וניכר שהשתמשו בו וששהה הרבה זמן בספרייה. בפתיחה יש הקדשה משנת 86, יש תאריך וגם כתוב "פורים" - כמו שפעם נהגו לכתוב הקדשות ולציין לא רק תאריך אלא גם חג או מועד. רשום: אופירה, בידידות עמוקה, יפעת. אחר כך בדפים הבאים יש חותמת מהסוג של אקס ליבריס, עגולה, מאת דוקטור (לא אכתוב את השם כדי לא לחשוף) מסוים למיניות האדם :) אליפל אתה תאהב את זה.. ובתוך העיגול יש צירופים נחמדים שונים של זכר ונקבה + אחד משעשע ששברתי את הראש מה משמעותו עד שעלה בדעתי שאו שזה מסמל אימפוטנציה, או שזה טרנסג'נדר. כנראה מדובר באימפוטנציה (בכל זאת בזמנו לא היה נפוץ).

יש לי שני מטופלים שהאחד מתחיל את דרכו כגיי, והשני לא יודע אם הוא בי, גיי, טרנסג'נדר.. הם צעירים מאוד, אז זמנם בידם כדי להחליט. אני תוהה אם לא רוב הצעירים עוברים פאזה כזו של התלבטות. אולי פעם היה פחות גלוי.
עוד משהו שמצא חן בעיני בספר, הוא שיש לו שתי הקדשות, הראשונה לאליזבט לוטר אוברסקי, שלפי התאריכים חיה עד גיל 89, והשנייה כל כך יפה: "ספר זה מוקדש לתקוותם של אלה שנעדרה מהם החירות לבחור את סבלם". אליפל - תודה רבה על ההמלצה! ואגב מצאתי גם את המלון הלבן בסימניה :) וגם במחיר ממש נמוך (אצל מישהי שאני קונה ממנה מדי פעם ספרים משומשים - משעשע לחשוב שהספרייה שלה עוברת אלי לאט לאט).
ההקדשה הזו כל כך יפה.

יש לי חיבה אל השטן מאז "השטן במוסקבה".

אני מאד דואגת לגדול. הפרעת השינה שלו ניכרת יותר ויותר ונראה שלא נצליח לטפל בזה ושהוא צריך לאסוף את עצמו ולמצוא את דרכו בתוך השעון המרוח של יומו (הציור באתר מראה את התמונה בצורה לגמרי נכונה). אני קוראת לאט לאט עוד ועוד חומר, ומבינה עכשיו, למה הוא עייף כמעט כל הזמן, למה אין לו כוח. צריך שנלמד את החומר הזה ביחד. אני רוצה לחפש פורום של אנשים שיש להם את זה, ומקווה שיש.
בלילה חלמתי עליו - היינו באיזה בית ספר, היה שם אירוע כלשהו, תפסנו טרמפ עם מישהי, היה לילה, התעכבנו קצת, המישהי נעלמה, אני והוא יוצאים ואני מזרזת אותו להתקדם מהר יותר כי לא נמצא אותה, הוא מזרז את עצמו ואני מרגישה אשמה, כל כך רזה ופגיע, בחוץ חצר עם כל מיני שערים שלא נפתחים, ישנים וחלודים, אנחנו מחפשים מוצא או אנשים, הוא עולה באיזה מדרגות ברזל אחרי שהצליח לפתוח איזשהו שער בעצבים, אני צועקת לו אל תלך לשם, אל תעלה, אני רואה שיוצא מלמעלה מין גשר ברזל קטוע שיורד לתהום. חשוך ואני לא מצליחה לראות טוב, הוא עולה אבל אני חושבת שמצליחה לראות אותו יוצא משם כי משהו דקר לו ביד, וחושבת אולי חרק עקץ אותו
זה ממש כואב.
בפברואר ימלאו לו 18 (ולי 50). אני חושבת לקחת אותו ללונדון - הוא מאד אוהב את לונדון, ויחפש הופעה של להקה שהוא אוהב. הקטנה לא רוצה לבוא איתנו - אומרת שאנחנו צריכים זמן איכות אמא ובן :) וגם שהיא לא אוהבת את לונדון וכל מיני תירוצים. אבל נראה לי שהיא חושבת עליו.
עכשיו (בוקר) הוא הלך לישון. שוב קפץ לו השעון בחצי יום שלם. אני שמה לב שזה קורה אחרי שיבוש של שעות שינה קצרות ולא מספקות, עייפות קשה במיוחד, ואז קפיצה גדולה ומתחילים מחדש להתקדם שעה שעה.
ברחתי מזה כמה זמן.
הגיע הזמן להכיר בזה.
כתוב שלפעמים זה לא מאובחן, ובמקום זה מאבחנים שלל הפרעות כולל הפרעות נפשיות כולל דיכאון. מעניין -
השבוע הוא אמר לי (הרגשתי אשמה על תקופה של כעסים וניסיונות להכניס אותו לתלם) שאני הרי זו שחשבה לעשות בדיקה במכון שינה, לבדוק את זה, ובזכותי גילו. מפחיד נורא לחשוב מה היה יכול לקרות אילו לא היינו עושים את זה. לאן יכול היה להידרדר. בפריזמה הזו המון דברים מתבררים.
אני אוהבת אותו כל כך.. ומצטערת על תקופות של ניתוקים, של הסתגרות בעצמי. של בריחה. אתמול היה צריך ללכת ללשכת הגיוס למבחנים ולא יכל. ולא שלחתי פקס. הגעתי לעבודה ושכחתי ממנו לגמרי. זה לא נורא, אפשר לשלוח גם ביום ראשון או להתקשר, אבל אני מרגישה זוועה ששכחתי. מדי פעם אני תופסת את עצמי נסחפת לכל מיני דברים ואז מוצאת אותו במצב לא טוב ומרגישה אשמה, שהוא צריך אותי, שצריך שמישהו יעזור לו לא לטבוע שם. אתמול הוא שאל מתי אהיה בחופש.

קניתי עציץ פורח תלוי, אני לא יודעת איך קוראים לו, תליתי על הסורגים של החלון הגדול במטבח. זה מאד יפה ואני חושבת לקנות עוד אחד, שיהיה לצידו. יש לו פרחים וורודים (יש גם סגולים, לבנים, אדומים) ועלים ירוקים ארוכים.
אני מצרפת גם תמונות של סטרוברי, שתראו איך היא לא סותמת את הפה :)