שמות של חודשים שאני אוהבת (את השמות, לא מתכוונת לחודשים, אם כי גם החודשים הללו אהובים עלי): אפריל, פברואר, נובמבר.
תודה לאל על חסדים קטנים כמו אנשים שמכירים לך מוזיקה או מזמינים אותך לסרט טוב
אנשים שלוקחים אותך למסע קצר או ארוך למפגש עם פיסה של חיים
"יום מיוחד" של אטורה סקולה עם סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני
לקראת סופו של הסרט חשבתי שסופיה לורן מזכירה לי כל כך את סבתא שלי, שגם לה היה יופי מיוחד נעלי בית ישנות וכפות רגליים קטנטנות
וגם לה היה מראה ספרדי-איטלקי מובהק, וגם היא הייתה לבושה בשמלה דומה, וגם היא הייתה עקרת בית טובה ועמלנית שהחזיקה את הבית. הדבר היחיד שהיה קצת לא שייך היה גזרתה הדקיקה של לורן, העדינות והיופי שגורמים לה להיראות אצילית ולנו לפקפק בכך שהיא יכולה להיות אישה בורה כמו זו ששיחקה בסרט. אבל ככה זה היה פעם, השחקנים בסרטים ובתיאטרון היו חייבים להיות קצת יותר גדולים מהחיים כדי שנאמין להם
הבית בו צולם הסרט הזכיר לי קצת את השכונה בה גדלתי, עם המוני המשפחות שכולם מכירים זה את זה, ומרוב שאנשים חיים ביחד בצפיפות נדמה שכבר אין גבולות או מחיצות.
הברזים הישנים, מכונת הקפה העתיקה, השולחן והכיסאות וכל ההרגלים של אנשים מפעם, הסוודר של השחקן, שנראה כאילו סרגו אותו ביד, הטלפון החוטי התלוי על הקיר
הוא זה שהיה איתה בשעות האחרונות של החיים שלה, מה הוא עשה, איך הוא הבין את מה שקורה, איך יכול היה לא לחמול עליה אבל על כלב כן לחמול
מול זה מתנגן שיר של מישהי בשם מריה ויש בקול שלה משהו חם וקטיפתי נשי כאילו היא נעה מתוך איזה מקור קטיפתי בניחוח של דבש
מריה
מריה את שרה
בקול חם קטיפתי ונשי
מתנועע מתוך איזה
איזה מקור רך בניחוח של דבש
מתגבר עוד ועוד מדבר
מדבר געגועים
מריה
(כתבתי בעקבות שיר שלא קשור לסרט)
מרצ'לו מסטרויאני משחק דמות של גבר הומוסקסואל בתקופה של היטלר ומוסוליני ולו ולה (לורן) יש יום מיוחד של מפגש אנושי, שם מאחור, מאחורי הוילונות של הבמה שעליה מתרחשת דרמה היסטורית של חגיגה פאשיסטית
מסטרויאני בעצם משחק דמות שיש בה גם ילד מְְֹשַחֶק וויניקוטיאני וגם גבר שמתנגד לדפוסים המקובלים של גבר-גבר ואישה-אישה, דפוסים שבחלקם גם לורן מייצגת בדברים שהיא אומרת ובתפקיד שהיא משחקת. הם למעשה משחקים משחק חדש, בו גבר הומוסקסואל ואישה פאסיבית עושים סקס ספונטני יזום על ידיה שלא משנה בהם דבר אבל מאפשר להם להיפגש מקרוב עם עצמם וזה עם זו
סרט שהיה גם עדין ואיטי וגם בוטה ולמרות שהם נשארו לבושים הוא היה כמעט פורנוגראפי באופן החשוף שבו אנשים התנהגו
שם בשוליים מאחורי הבמה האנושית – במקום שבו נשארים עקרת הבית וההומוסקסואל (בזמנים שהומוסקסואליות היוותה פשע) מתרחשים החיים המעניינים :)
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
