נשירה
רשומות פופולריות
-
היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה ...
-
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ... -
(אתם לא חייבים להגיב אם אני כותבת פוסטים ברצף :)
-
אני נטולת מילים בזמן האחרון אבל טום יורק מדבר במקומי הוא מזכיר לי קצת אותך לפחות חיצונית הגוף שלו נראה חם ונושם עטוף בחולצ...
-
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מ...
-
שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעני...
-
אני מדמיינת שאני בערסל מבד רך עם גדילים, קשור בין שני עצים (איזה מין ערסל לא קשור בין עצים? זה לא ערסל אם אין עצים מהצדדים) החיי...
-
באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו והפעם היי...
-
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים. ...
-
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתו...
Blogroll
-
לפני שבוע
-
לפני 2 שבועות
-
לפני שנה
-
לפני 2 שנים
-
לפני 2 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 8 שנים
-
-
יום שישי, 25 במרץ 2016
חומר ישן, שעשיתי קצת עבודה איתו. הורדתי דברים, ערכתי ושיניתי.
רחוב פרנקל, שכונת פלורנטין
פיל לבן צחור נשכב
על כביש שחור משחור
רעם עולה מפיר בניין
כלב צועד מולי
מודעה על שיח גלריה על
חתול מפוספס
וריח גולאש
אימה! אופנוען קורס
ודוב מתגלגל אלי
אור פתאומי בוקע מבעד מחצלת
קצה צווארוני נוגע בלחיי
עוברת ליד חנות רהיטים עצובים
אחריה פחי זבל עצומים
חנות מוצרים לחדרי אמבטיה
מוקפת וילאות לבנים כקצפת
מכולת שוממת מוארת
וסופו של רחוב פרנקל
כל פעם אתה נעלם
אחרי מגע מיני בינינו
בבוקר למחרת אתה מסתובב ופונה
לשינה ארוכה בצד השני של המיטה הלא היא העולם
ביום הראשון אני מוארת באור אהבה
גם אם נבוכה בגלל הצללים
צללי הספק
ביום השני לא זוכרת
ביום השלישי כבר יודעת
אך מסרבת
ביום הרביעי הלא הוא מחר אכעס
ויהודית שלי אומרת שזה לא זה
הוא לא פנוי רגשית
אבל למה בזמן שנפגשים הוא כל כך סוער
ואחר כך זה כל כך מהר נגמר לו
עד הפעם הבאה
סכיזופרניה
א.
פיל לבן צחור נשכבעל כביש שחור משחוררעם עולה מפירכלב צועד מולישיח גלריה עלחתול מפוספס וריח גולאשאימה! אופנוען קורסודוב מתגלגל אליאור מבעד מחצלתקצה צווארוני נוגעחנות רהיטים עצובהפחי זבל עצומים חדרי אמבטיהוילאות לבנים כקצפתאיש מוקף בשלוות יריעותמכולת שוממת מוארתוסופו של רחוב פרנקל
ב.
פ ילל בן צחו רנש כב עלכ ביש שח ורמ שח ורר עם עול המפ ירכלבצ ועד מול ישי חגל ריה עלח תולמפוס פסורי חגול אש אימה! אופנו ען קורסודוב מת גלגל אליא ורמב עדמחצ לתקצה צוואר ונינו געחנות רהיטים עצו בהפחיז בל עצו מים חד ריאמב טיה וילא ותלב נים כק צפתא ישמו קף בשל וותירי עותמכול תשוממ תמו ארתו סופו ש לרח ובפר נק ל
פיל לבן צחור נשכב
על כביש שחור משחור
רעם עולה מפיר בניין
כלב צועד מולי
מודעה על שיח גלריה על
חתול מפוספס
וריח גולאש
אימה! אופנוען קורס
ודוב מתגלגל אלי
אור פתאומי בוקע מבעד מחצלת
קצה צווארוני נוגע בלחיי
עוברת ליד חנות רהיטים עצובים
אחריה פחי זבל עצומים
חנות מוצרים לחדרי אמבטיה
מוקפת וילאות לבנים כקצפת
מכולת שוממת מוארת
וסופו של רחוב פרנקל
כל פעם אתה נעלם
אחרי מגע מיני בינינו
בבוקר למחרת אתה מסתובב ופונה
לשינה ארוכה בצד השני של המיטה הלא היא העולם
ביום הראשון אני מוארת באור אהבה
גם אם נבוכה בגלל הצללים
צללי הספק
ביום השני לא זוכרת
ביום השלישי כבר יודעת
אך מסרבת
ביום הרביעי הלא הוא מחר אכעס
ויהודית שלי אומרת שזה לא זה
הוא לא פנוי רגשית
אבל למה בזמן שנפגשים הוא כל כך סוער
ואחר כך זה כל כך מהר נגמר לו
עד הפעם הבאה
סכיזופרניה
א.
פיל לבן צחור נשכבעל כביש שחור משחוררעם עולה מפירכלב צועד מולישיח גלריה עלחתול מפוספס וריח גולאשאימה! אופנוען קורסודוב מתגלגל אליאור מבעד מחצלתקצה צווארוני נוגעחנות רהיטים עצובהפחי זבל עצומים חדרי אמבטיהוילאות לבנים כקצפתאיש מוקף בשלוות יריעותמכולת שוממת מוארתוסופו של רחוב פרנקל
ב.
פ ילל בן צחו רנש כב עלכ ביש שח ורמ שח ורר עם עול המפ ירכלבצ ועד מול ישי חגל ריה עלח תולמפוס פסורי חגול אש אימה! אופנו ען קורסודוב מת גלגל אליא ורמב עדמחצ לתקצה צוואר ונינו געחנות רהיטים עצו בהפחיז בל עצו מים חד ריאמב טיה וילא ותלב נים כק צפתא ישמו קף בשל וותירי עותמכול תשוממ תמו ארתו סופו ש לרח ובפר נק ל
יום ראשון, 20 במרץ 2016
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתוכו, לאט לאט, מתחילים להיכנס הדברים היותר נכונים – קשה לי עם החלל הריק, אבל אני מנסה להחזיק מעמד ורואה שזה מוביל למשהו, ונראה לי שהוא טוב. כנגד הנטייה לברוח מהתמודדות עם תחושות קשות ומפחידות או ללכת איפה שיש 'כאילו' כי זה קל יותר. ולהתעקש לעשות מה שטוב ולהימנע ממקומות שלא טובים לי. יש המון מקומות בעולם. זה כנראה מה שד' כתב עליו פעם, על ליצור מקום רגשי בטוח. אני יכולה לקשר את זה לילדותי, לכך שנאלצתי לחיות במקום רגשי לא בטוח ופוגעני, וגררתי את זה איתי לאורך רוב שנות חיי, כי נטמעה בי ההרגשה שכדי להיות נאהבת צריך להישאר גם אם המקום פוגעני. אני חושבת שלא יבינו על מה אני כותבת. אחרי יום ההולדת הורדתי המון דברים מסביב. נוצר חלל ריק ואני מתחילה להרגיש שזה טוב. שללכת לאן שטוב לי זה טוב ושזה לא נכון שרק מה שיש הוא מה שיש :)
ויש דברים שאני מודה על קיומם בחיי.
קיבלתי המון יומנים חמודים ♥
הרעיון הוא לדבוק בי, בדברים שעושים לי טוב. במה ומי שאני, ולא לתת ל"אנשים אפורים" לחרב לי את מה שאני מרגישה.
פעם הוא הגיע ביום שישי מוקדם מדי, אני הייתי עם הסמרטוטים של יום שישי שניקיתי איתם, בזיכרון שלי היה חם וקיץ, אבל אני זוכרת אותו עם הבגדים שנהג ללבוש בעבודה, חליפה של ממש. הוא נשען על הקיר והסתכל עלי שוטפת את החלק האחרון של הבית. אני לא זוכרת מה היה אחר כך. אני בטוחה שרציתי להתקלח ושהוא לא רצה שאתקלח אבל לא זוכרת מה קרה. האם הוא לא נתן לי להתקלח? האם התעקשתי וניצחתי? לא זוכרת. רק את זה, אותו עומד על החלק היבש של הרצפה ומתבונן, את אור השמש שנכנס דרך החלון והותיר מלבן אור זוהר לאורך הרצפה, את האוויר החם החולף על המרצפות.
ועוד זיכרון טוב – הוא ישב על הספה ואני ישבתי בחיקו, נשענת על ברכיו, רגלי טמונות בין גבו לבין הספה והוא מחזיק את ראשי בכפות ידיו שהיו גדולות מספיק להכיל, מסתכלים מקרוב קרוב בעיניים ומדברים. מעולם לא הרגשתי בטוחה כל כך כמו בתנוחה הזאת.
יום שישי, 18 במרץ 2016
זה נחמד להיזכר בדברים. אני נזכרת במה שהיה ואחרי שכותבת מרגישה ממש טוב. לא חשוב איך זה נגמר, בכל זאת להיזכר ולכתוב גורם לי להרגיש טוב עם עצמי ועם הזיכרון, כאילו כך הזיכרונות האלה תופסים מקום טוב בראש, על חשבון הזיכרונות האחרים
שני זיכרונות שאני מתקשה להפריד ביניהם כי התערבבו לבלי הפרד - בית מלון בחיפה ובית מלון בתל אביב, באחד מהם הייתה מעלית עם קירות קטיפה, לאחד מהם לבשתי שמלה כתומה שקניתי בשוק בלונדון והייתה פשוטה נורא, באותו זמן התביישתי להתלבש "יותר מדי יפה" תארו לעצמכם. לאחר מהם הוא הביא בקבוק יין אדום שעליו אמר שהוא יין טוב במיוחד והוא היה אדום כמו דם ואחרי ששתינו קצת וכבר התחלתי להתנדנד ישבתי עליו ומזגתי על הקרחת שלו וליקקתי משם את היין ורציתי להמשיך כך עוד אבל הוא לא נתן לי. שתינו כמעט את כל היין והוא עשה אותנו כל כך כבדים שלא הצלחנו לגמור, גם אחרי הרבה זמן ולבסוף שכבנו שם מעולפים עד שהיה צריך ללכת. זוכרת את הסלט שאכלנו באחד מהם, אבל לא זוכרת אם ההוא עם היין או השני, את עגבניית השרי שהנחתי בשקע הטבור שלו והוא לא התנגד. אבל את זה שישבתי לו על הברכיים אני זוכרת שהיה עם השמלה הכתומה, כשנכנסנו לחדר הוא משך אותי לשבת על ברכיו ואז משום מקום העביר לק גדול על כל הפרצוף שלי כמו שכלבים עושים :) וגם את זה שכשקמתי להתפשט עם גבי אליו, מהססת משום מה, אותו יום לא היה לי בטחון, הוא דחף אותי פתאום מאחור עם פניי למיטה והספקתי לראות שעל פניו הבעה רעבה והידיים שלי היו לכודות בשמלה והוא שאל אותי מהצד כדי שאקרא את השפתיים שלו אם אני מרשה לו ללקק לי את הטוסיק
אני גם זוכרת אותו מעשן עירום, רזה ותוהה ליד החלון עם הווילון הארוך שפנה לפאטיו או חצר ואני ציירתי אותו עם עט על מחברת שורות פשוטה, ציור שלא יצא כל כך מוצלח כי רעדו לי הידיים והתאמצתי יותר מדי
נזכרת משום מה דווקא בכ' ובבית הגדול מדי בו היה לגמרי לבד והסרט של הנוסע השמיני הוקרן במקרה על המסך בחדר השינה והוא לא שם לב לקיומו עד שפערתי עיניים כל כך גדולות כשהמפלצת עברה, נוטפת ריר בחשכת המסך, שהוא פשוט כיבה אותו ואני הסתכלתי עליו המומה
הוא רצה שאראה את הבריכה בחצר אבל בחוץ היה קר נורא ורעדתי בתוך המעיל שלי והסתפקתי בהצצה דרך דלת הזכוכית. הבית לא היה שלו והוא שמר עליו ומכל מה שהיה לשתות שם אני רציתי רק תה והוא היה מסטול מעישון. כשלקח אותי הביתה הוא התעורר כבר מהסוטול ולפת את הברך שלי בחוזקה ברמזור אבל כבר היה מאוחר ואני הייתי צריכה לשחרר את הבייביסיטר ולא הסכמתי שיעלה הביתה. אני זוכרת שהוא בא (לא זוכרת אם לפני זה או אחרי) בלילה אחר כשהילדים ישנו והקטנה ישנה בסלון כי זו הייתה תקופה כזו ואנחנו ישבנו לשולחן האוכל ואני הראיתי לו ציורים באור קטן
יום ראשון, 13 במרץ 2016
מזמן אחר
וכל הלילה חיפשנו מקום ולא מצאנו והלכתי אחריו במעבר בין הבתים כאשר תעינו בדרך ושמתי לב לנעלי ההתעמלות שלו ולהליכה הקופצנית ולחוסר הסבלנות שניכר בתנועות שלו שלא כוון כלפיי אלא כלפי החיים והושפע מעישון ומאלכוהול ומחיים מוטרדים ורגישות ואנוכיות ומניאקיות ויופי ובכל מקום שחנה והתחלנו להתנשק ולהתפשט הגיע אלינו מישהו והפריע באמצע, כל כך הרבה פעמים עד שזה כבר היה מגוחך כאילו אין לנו אף מקום בעולם הזה להיות בו ביחד ובסוף הלכנו לתחנת דלק וישבנו אל שולחן עגול וקטן ואתה שתית קפה שחור ואני אכלתי חטיף עתיר מונוסודיום גלוטמט בלי חזייה
נזכרת שנפגשנו בפעם הראשונה, זוכרת איפה ישבנו ואיך לקח לי זמן לאתר אותך בלב הולם במבוך הסמטאות בנווה צדק ואתה ישבת שם ושתית וכשראית אותי קמת ובאת לקראתי וחיבקת אותי חיבוק גדול בחולצת טי שרט ישנה עם דמות קומיקס של אישה שאחר כך אמרתי שמאד מוצאת חן בעיני ואני שתיתי מהיין שלך, שהיה לבן אני חושבת, או שזו הייתה בירה או קאווה, בעצם כן, זו הייתה קאווה, לא רציתי שתזמין לי גם אלא לשתות מהכוס שלך אז כשסיימנו אותה ביחד הזמנת עוד אחת, ואחר כך שאלת במעין קוצר רוח מוזר שלא הבנתי אם אני רוצה שנלך, ואני אמרתי בביישנות שכן. ואני זוכרת את הדירה אליה הלכנו, את הכניסה עם הדלפק וגרם המדרגות הכהה והצבעים של עץ כהה על הרצפה ומצעים לבנים ושולחן עם כיסוי זכוכית, את הספה והשטיחים ואת זה שאחרי שעשינו את זה בספה, בלי להוריד בגדים, רק את הג'ינס, כי אני לא יכולתי להתאפק וכל כך רציתי אותך כבר בתוכי גם אם התקשיתי כי עוד לא הייתי ממש מוכנה, עברנו למיטה וסילקת את כל השמיכות והכריות לרצפה בתנועה אחת. אחרי זמן כשהעלינו זיכרונות הוא אמר שנראיתי לו כל כך תמימה שחשב שאני נראית כמו מישהי שאין לה כוס בכלל
ובימים אחר כך כתבתי במחברת, בקוצר נשימה מתוך געגועים, מעלה קטע קטן:
בעיניים עצומות למחצה ראיתי פיסה של סדין וכרית ונתח קטן ושחור של מיטה
כל כולי מרוכזת בפיסות של גוף אותן אני רק מרגישה
סולם במבוך היה שעון אל הקיר
כזה שאי אפשר לטפס עליו אבל אפשר לקשור אליו לנשוך אליו לנשור עליו
וכשהתלבשנו ללכת לא מצאת את הגרב השנייה שלך בכל החדר ובסוף נעלת נעליים בלי גרביים ואני המצאתי סיפור שגנבתי לך את הגרב כי אני אוספת פריטים מגברים שאני שוכבת איתם ושומרת בקופסה בבית
יום רביעי, 9 במרץ 2016
כבר שבוע שאין לי מאור במקלחת, כי אני שוכחת כל הזמן לקנות מנורה. אז אני מתרחצת לאור נרות חנוכה, שלאט לאט נגמרים לי :) אני מקווה שלא אגיע למצב של מעשים מגונים בנרות שבת :) חיפשתי בגוגל אם אסור להדליק נרות שבת בימי חול במקלחת, אבל לא מצאתי כלום, כנראה שאף אחד לא העיז לשאול את השאלה הזאת
הפרחים נכנסים דרך החלון
אלה למעשה פְּרָחות ולא פרחים, כי הן כל כך בנות, עם חצאיות המיני שלהן ונעלי הבלרינה הקטנות שלהן
במחשבה נוספת אני אקרא להם פרחים, כי אולי הם טרנסווסטיטים ואני אוהבת טרנסווסטיטים. יש לי חיבה גדולה לגברים מחופשים לנשים. אולי גם להיפך? צריך לחשוב על זה. לי אין צורך, האמת. גם לא בפורים. אבל לגמד אולי כן, ואני גם יכולה בקלות :)
תמיד אני מחפשת את השמחה בתוכי, בעצם לא מחפשת, היא שם, אני צריכה אותה, אני לא יכולה לסבול את הכאב אני לא רוצה את המקום של החולי של הצער אני רוצה את הטוב. איפה הטוב? הטוב נמצא כנראה באהבה. אני חושבת על הספר של פול אוסטר (איש בחושך) איך עם כל הצער והכאב שיש שם, החולי והזיקנה, קל להכיל אותם איכשהו כי האיש הזה, הסופר-הגיבור הוא איש שבנוי מאהבה, שיש לו נוכחות חיה ונושמת. למצוא את הנוכחות החיה בתוכי, את היציבות האוהבת הקיימת, להיזכר בה, לקרוא שוב את הספר או רק לחשוב עליו, ועל אל אלווארז שהיה אובדני וכתב את האל הפראי.
אני חושבת עליהם ומקשיבה לcrumblenaut של younger brother שפעם הבאתי כאן, משפילה מבט לשמלת הצמר השחורה עם השרוולים הקצרים שאף פעם אין מזג אוויר מתאים ללבוש אותה, ולברכיים הגרובות בגרביונים המשובצים בשחור וחום. גם בזה יש חיים. בחתולים (הטאו של מייאו: כשלא מבינים לא נעלבים ותמיד מקבלים עוד אהבה), בכל דבר אפשר למצוא משהו משמח וטוב לב, גם אם יש בארץ שלנו כל כך הרבה אידיוטים.
אני קוראת עוד פעם הכל ונזכרת בסיטואציה: אמא שלי שוכבת בחדר השינה לאחר שהפסיקה לקחת תרופות וחזרו לה ככל הנראה ההזיות, אבא שלי יושב לידה ומחזיק בידה כי זה נורא מפחיד. אני חוזרת הביתה מהתיכון ומוצאת אותם כך, כל הבית חשוך ורק חדר השינה מואר. הפנים שלי נופלות ואיכשהו אני מרגישה גם כעס. אני שואלת אם מותר להדליק טלוויזיה. בטלוויזיה באורח פלא, יד אלוהים ממש, יש סרט של גולדי הון אותה נורא אהבתי פעם: הדוכסית והשועל (או הנוכל). אני צוחקת מהסרט בקול קצת רם מדי.
אלה למעשה פְּרָחות ולא פרחים, כי הן כל כך בנות, עם חצאיות המיני שלהן ונעלי הבלרינה הקטנות שלהן
במחשבה נוספת אני אקרא להם פרחים, כי אולי הם טרנסווסטיטים ואני אוהבת טרנסווסטיטים. יש לי חיבה גדולה לגברים מחופשים לנשים. אולי גם להיפך? צריך לחשוב על זה. לי אין צורך, האמת. גם לא בפורים. אבל לגמד אולי כן, ואני גם יכולה בקלות :)
תמיד אני מחפשת את השמחה בתוכי, בעצם לא מחפשת, היא שם, אני צריכה אותה, אני לא יכולה לסבול את הכאב אני לא רוצה את המקום של החולי של הצער אני רוצה את הטוב. איפה הטוב? הטוב נמצא כנראה באהבה. אני חושבת על הספר של פול אוסטר (איש בחושך) איך עם כל הצער והכאב שיש שם, החולי והזיקנה, קל להכיל אותם איכשהו כי האיש הזה, הסופר-הגיבור הוא איש שבנוי מאהבה, שיש לו נוכחות חיה ונושמת. למצוא את הנוכחות החיה בתוכי, את היציבות האוהבת הקיימת, להיזכר בה, לקרוא שוב את הספר או רק לחשוב עליו, ועל אל אלווארז שהיה אובדני וכתב את האל הפראי.
אני חושבת עליהם ומקשיבה לcrumblenaut של younger brother שפעם הבאתי כאן, משפילה מבט לשמלת הצמר השחורה עם השרוולים הקצרים שאף פעם אין מזג אוויר מתאים ללבוש אותה, ולברכיים הגרובות בגרביונים המשובצים בשחור וחום. גם בזה יש חיים. בחתולים (הטאו של מייאו: כשלא מבינים לא נעלבים ותמיד מקבלים עוד אהבה), בכל דבר אפשר למצוא משהו משמח וטוב לב, גם אם יש בארץ שלנו כל כך הרבה אידיוטים.
אני קוראת עוד פעם הכל ונזכרת בסיטואציה: אמא שלי שוכבת בחדר השינה לאחר שהפסיקה לקחת תרופות וחזרו לה ככל הנראה ההזיות, אבא שלי יושב לידה ומחזיק בידה כי זה נורא מפחיד. אני חוזרת הביתה מהתיכון ומוצאת אותם כך, כל הבית חשוך ורק חדר השינה מואר. הפנים שלי נופלות ואיכשהו אני מרגישה גם כעס. אני שואלת אם מותר להדליק טלוויזיה. בטלוויזיה באורח פלא, יד אלוהים ממש, יש סרט של גולדי הון אותה נורא אהבתי פעם: הדוכסית והשועל (או הנוכל). אני צוחקת מהסרט בקול קצת רם מדי.
יום רביעי, 2 במרץ 2016
אני נטולת מילים בזמן האחרון
אבל טום יורק מדבר במקומי
הוא מזכיר לי קצת אותך
לפחות חיצונית
הגוף שלו נראה חם ונושם
עטוף בחולצה חומה
עיניים עצומות כמעט כל הזמן
עושה מוזיקה
אני זוכרת את התחושה הזאת
של לחבק גו דק אבל רחב מזה שלי
שהוא חם ונושם וחי כולו חי
אני רואה על פניהם איך המוזיקה זורמת לתוכם כולם
איך לתאר את מה שאני מרגישה למשמע המוזיקה, חוץ מלומר שאני שבויה
לגמרי, לכודה בעולם הזה, לא יכולה להרפות, להתרפות וללכת, יושבת זקופה ומסוחררת,
נזכרת באהבות ישנות, בתחושה ההיולית של להיות מאוהבת עד תום, שמרכז הגוף שלך עולה
באש צורבת אדומה וסגולה וצהובה היישר למעלה
זה ממש כואב לשמוע את המוזיקה שלו, כואב לכל האורך, מתפשט לכל הרוחב, פולש פנימה ולופת את הלב ביד חזקה
כל פעם שזה נגמר ומגיעה הדממה אני לא יכולה לסבול אותה. ואז הוא נאנח
הירשם ל-
רשומות
(Atom)
