לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתוכו, לאט לאט, מתחילים להיכנס הדברים היותר נכונים – קשה לי עם החלל הריק, אבל אני מנסה להחזיק מעמד ורואה שזה מוביל למשהו, ונראה לי שהוא טוב. כנגד הנטייה לברוח מהתמודדות עם תחושות קשות ומפחידות או ללכת איפה שיש 'כאילו' כי זה קל יותר. ולהתעקש לעשות מה שטוב ולהימנע ממקומות שלא טובים לי. יש המון מקומות בעולם. זה כנראה מה שד' כתב עליו פעם, על ליצור מקום רגשי בטוח. אני יכולה לקשר את זה לילדותי, לכך שנאלצתי לחיות במקום רגשי לא בטוח ופוגעני, וגררתי את זה איתי לאורך רוב שנות חיי, כי נטמעה בי ההרגשה שכדי להיות נאהבת צריך להישאר גם אם המקום פוגעני. אני חושבת שלא יבינו על מה אני כותבת. אחרי יום ההולדת הורדתי המון דברים מסביב. נוצר חלל ריק ואני מתחילה להרגיש שזה טוב. שללכת לאן שטוב לי זה טוב ושזה לא נכון שרק מה שיש הוא מה שיש :)
ויש דברים שאני מודה על קיומם בחיי.
קיבלתי המון יומנים חמודים ♥
הרעיון הוא לדבוק בי, בדברים שעושים לי טוב. במה ומי שאני, ולא לתת ל"אנשים אפורים" לחרב לי את מה שאני מרגישה.
פעם הוא הגיע ביום שישי מוקדם מדי, אני הייתי עם הסמרטוטים של יום שישי שניקיתי איתם, בזיכרון שלי היה חם וקיץ, אבל אני זוכרת אותו עם הבגדים שנהג ללבוש בעבודה, חליפה של ממש. הוא נשען על הקיר והסתכל עלי שוטפת את החלק האחרון של הבית. אני לא זוכרת מה היה אחר כך. אני בטוחה שרציתי להתקלח ושהוא לא רצה שאתקלח אבל לא זוכרת מה קרה. האם הוא לא נתן לי להתקלח? האם התעקשתי וניצחתי? לא זוכרת. רק את זה, אותו עומד על החלק היבש של הרצפה ומתבונן, את אור השמש שנכנס דרך החלון והותיר מלבן אור זוהר לאורך הרצפה, את האוויר החם החולף על המרצפות.
ועוד זיכרון טוב – הוא ישב על הספה ואני ישבתי בחיקו, נשענת על ברכיו, רגלי טמונות בין גבו לבין הספה והוא מחזיק את ראשי בכפות ידיו שהיו גדולות מספיק להכיל, מסתכלים מקרוב קרוב בעיניים ומדברים. מעולם לא הרגשתי בטוחה כל כך כמו בתנוחה הזאת.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
