ללא כותרת :)
ליד השעון יושבים אנשים ומדברים כמו בהפסקה של ביה"ס התיכון, אילולא ריח השתן העז זה גם היה נראה כך. אני רוצה למצוא את הכרטיס שלי אבל גם חשה בצורך העז במגע וקשר שנושב מהם, גם את האפשרות שגבולות יתמסמסו ובגלל חוסר שליטה שלי כשאני לא שומעת טוב אסתבך. בכל זאת כשאני פונה לצאת אני משתדלת ליצור קשר עין עם זו שיושבת בחוץ, בשחור וורוד בזוקה, ולומר שלום. העיניים שלי רוצות להתחבא. אני נזכרת במשהו שאמרה המדריכה שעכשיו נחווה כקשה במיוחד. האם הפחד נחמץ לריח גם הוא.
ההיא שחיפשה למי לתת בקומת הילדים תרומה של בובות שסרגה והכינה או אולי בתהליך טיפולי (כמו שעולה בדמיון שלי) הוציאה מהבית כדי לגדוֹל. היא מתקשה לדבר ולהסביר את עצמה ואני מתקשה לשמוע ובסוף מסבירה לה שאיני שומעת טוב. אני מרגישה משב עדין של הקלה שנושב ממנה כשמתברר לה שהיא לא משוגעת, אלא אני לא שומעת טוב. מכוח השפיות היא מצליחה לדבר יותר ברור. מכוח רווחתה אני נרגעת קצת מהחרדה שלי. ואולי כל זה בדמיון שלי.. ערפל, אנחנו בתוך ערפל של אי שפיות וראות לא ברורה.
ושמחת החיים שאינה כבה תמיד שם, גם אם כרגע היא מקופלת בשקט במגירה נסתרת.
דברים פשוטים
(בהשראת ספרי הכר, שנת הבשרים שלי מאת רות אוזקי)
להיענות לבקשות של אנשים. להיות במקום הנהדר של לתת מה שמבקשים.
בקשות שהן ברורות ומנוסחות בפשטות.
חברה בעבודה שמחבקת אותי תמיד כשהיא רואה אותי.
חיבוק שהוא מספיק ארוך כדי שיהיה כנה.
כשמישהו מזמין אותך בפשטות לסרט.
הבנה הדדית.
כוס מים.
ההישענות של כרטיס ביקור על קופסה.
שלוש סוללות עגולות בשורה, ממתינות.
תקווה.
כשמישהו רואה אותך בצורה מורכבת :)
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
