נשירה

נשירה

Follow by Email

עוקבים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו
והפעם הייתי מי שהרגשתי כמו שרציתי להיות וללא חרדה או לחץ או בושה.
לא הייתי מספיק אבל זה לא היה בגללי כמו בגלל הזמן והעייפות של שנינו.
יום ראשון, 12 ביוני 2016
זה רק בגלל שיש חופש וזמן :)

חשוב לי להוסיף שכל כך מחריד מה שאירע באורלנדו ושמחשבותיי עם האנשים שם.

עוד מתרגילי הכתיבה: חלק ראשון חימום, חלק שני תרגיל מעשי.


זו לשון, מתרפה וגדלה בחלל הפה
אוי כמה אני מתגעגעת
ים כתום עתיר כימיקלים
אין מילים. תחושה של אבן עומדת בגרון

לא רוצה לכתוב סתם
לעוף לשם?
מת ג ע ג ע ת
לא'?
עמום לי, לא בטוחה כנראה כן למשהו הזה שהיה שם ובגלל שאינו דחף לבטל לומר שלא חשוב.

פק קטן

לא רוצה לשמוע משום מה. המוזיקה מפריעה לי.. טוב שיכולה לכבות אצלי. תנועות השולחן מהוות זרם של פעילות שלכשתפסק אדע – כבר לא כותבים עוד. תנועה משמעה חיים. גם לי' אני מתגעגעת

אנחה

לא צריך לחשוב יותר מדי. בתוך הקש את תוהה אם יהיו כמה גרעינים כדי להושיט, להראות בכף היד – הנה זה יש. לא כמו האַיִן הרִיק

לנוח לרגע מכתיבה ולחוש בתנועת השולחן, מנדנדת, מערסלת בתוך תחושה של אנשים שנעים לידך, נמצאים, אך בו בזמן את עם עצמך. המוזיקה כנראה לא מפריעה להם. אני אוהבת את הדממה, השקט המוחלט לפעמים. בתוכה יש קול, קול פנימי, קול של היותי, אולי זה קול הגוף, או הדים של גירוי העצבים, או שמא זהו קול הנפש, בתוך הדממה יש נהמה, יש מחפשת מילים כדי לתאר. הקול הזה, קול שאינו, קול שישנו, אין אותו בחוץ. רק בפנים.

אני נעה ונדה, מחפשת כמו בסיפור הבגידה בסבתא וודרול, כשהיא שוקעת בתוך עצמה לפני מותה. כשמילים וקולות ותמונות עולים ומציפים בקצב משלהם, עם מוזיקה פנימית, שהולכת ודועכת עד שסבתא מחליטה, ובנשיפת החלטתה היא מכבה את הנר.



אני מחפשת אוכל בכל הבית, שום דבר לא נראה לי טעים, במקרר יש לחם דגנים ולחם לבן, לחמניות דגנים, גבינה, לבנה, חומוס, חמוצים, מרק מאתמול, אורז משלשום, דובדבנים, פלפל צהוב, ביצים, סולת, קמח תירס, שמנת, חלב, חלב קוקוס, מה אני אוכל? מה להכין? משהו מעגבניות? להכין פולנטה? חביתה? שקשוקה? אולי פתיתים? דייסה? אמא? אתה?

אני רוצה לאכול כדי לסתום, שום דבר לא סותם. איזה אוכל אני אוכל? אני מתגעגעת לאוכל שמחבר בין אנשים, אני רוצה מישהו שיודע להכין אוכל, אני רוצה לאכול עם העיניים, לראות אותך מכין את מה שאתה יודע להכין, שותה את האלכוהול שלך ומבשל ארוחה שלמה לאנשים שעוד מעט יגיעו אבל רק אני אהיה שם, אמרת פעם שבא לך להכין לי אוכל, לבשל לי, זה היה בתקופה שכל הזמן נשרף לי אוכל, כל מה שהכנתי היה נשרף והופך לפחמים שחורים בתוך הסיר, או התבנית, בנס לא קרתה שריפה, אתה צחקת מזה אבל גם הבנת ורצית להכין לי אוכל, כי באופן סמלי לא הצלחתי להכין משהו לאכול, רציתי כנראה מישהו שיבשל לי, אבל זה נשאר בדיבורים ובכתיבה, ולא הכנת לי אף פעם שום דבר.

עכשיו אנחנו כבר לא בקשר. אני כבר לא מחכה לכתובת שבמייל שתתעבה ותנכיח את המכתב שלך, ולהבהוב הצ'ט או לסמס. אני מוציאה מהמקרר סולת וחלב ומכניסה לסיר, מוסיפה רק קצת סוכר כי כך אני אוהבת את הדייסה, רק קצת מתיקות, ולהרגיש את הנחמה המשביעה של הסולת בחלב, את החמימות שממלאת את הבטן ואולי מזכירה לי משהו ראשוני כל כך של חיבור אימהי ישן. כל כך ישן שאינני זוכרת אותו אפילו, יש לי רק את הסיפורים עלי: איך לא היית מוכנה לאכול שום דבר חוץ מדייסה או חלב, וכבר היית צריכה להתחיל לאכול אוכל נוסף, לא רק כל מה שלבן, לאכול גם את הירקות, הבשר והעוף של המציאות, דברים שחיים או צומחים והורגים אותם כדי לאכול ולחיות, אינך יכולה להישאר רק בתוך הקמח והחלב האימהיים שלכאורה אינם בשר ודם, קמח וחלב שמסתירים את המוות כמו גם את החיים, שצריך להניח להם יום אחד ולחשוב על משהו אחר שאפשר להכניס לבטן, שטעים לך לאכול אותו, למשל ערמונים ואגוזי אלסר, כי זה יער וסנאים, כי את לא רוצה לגדול, והאם תגדלי פעם?



יום שישי, 10 ביוני 2016
שלום כולם. מה שלומכם? בואו ונראה אם בלוגגר חזר לאיתנו.

הנה - עוד תוצאה של תרגיל כתיבה. ומה שמעניין שגם בפעם הקודמת התעסקתי באוכל (ובעצם לא באוכל, אבל בכל זאת).

גזר

לא, לא לאכול את הגזר? לא לאכול? גזר מתוק וכתום, הפה מתמלא ריר, גרמתי אותו קודם, נעים לשיניים שצמחו לי רק עכשיו ואפשר לנסות אותן, לגרם את שולי הגזר, את אמצעו, יש טעם שונה מסביב ובאמצע, לא, מישהו אומר לא, חכי, אני שומעת שקצת צוחקים, איש עם מכשיר שחור גדול וגם אמא שם, היא אומרת 'לא' בקול רציני אבל פניה מחייכות, היא עושה תנועה עם היד, ככה, מניחה אותה כלפי מטה יחד עם ה'לא'

הפה מתמלא ריר שוב, אני משתוקקת לטעם, החניכיים מגרדות והפה מתרטב, הגזר קריר ומתאים, אני לבנה והוא כתום, יש חתיכות קטנות שמתפרקות ממנו, הוא נרטב ממני, אני מגרדת אותו על החניכיים, זה נעים, קצת מתוק וקצת חריף

'לא'

אולי אם אשתף פעולה לא ישימו לב ולא ייקחו לי אותו, אני אעמיד פנים שאני לא אוכלת



יום שישי, 27 במאי 2016
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים.
אפשר לחשוב שהופה אני בטח כותבת איזו יצירת מופת. דווקא לא, אני מבינה גם כמה שכתיבה כרוכה בחשיבה מאומצת ובתהליך. דבר נוסף שזה נותן לי זה משהו על קונספט, איך יוצרים קונספט ביצירה. זה לגמרי מ' נותנת לי, בכל הפעמים שאני לומדת ממנה.
הנה Midnight in a Perfect World
ריח של אפייה עולה מבחוץ. הנפש מורכבת מכל כך הרבה דברים. התמודדות ממושכת עם דיכאון מייסר, גליו עולים ויורדים אבל נדמה שהוא תמיד שם. דיכאון זה כמו מלח ופילפל על חשופית, מייבשים, מצמיתים וצורבים את הבשר החשוף. זה כמו צרבת קשה מבפנים ומבחוץ. כמו מיגרנה בכל הגוף. מיינדפולנס וגם נו... איך קוראים לזה. להפעיל את החלק החושב, הקוגניטיבי. שכחתי את המושג. נו... מי לימד או חידש את זה.. יש שם פ' ו-ק'. חח...
אני כותבת פיסקה במחברת ואז מקלידה, ומקלידה ואז מעתיקה למחברת. המחברת היא הקבוצה החדשה, אני רוצה שהתהליך של שם יהיה שם, לא להיות במנותק כאן. האמת שכאן אני מרגישה קצת לבד. לא משום שאין תגובות, אני חושבת שזה משום שאני זקוקה לקבוצה. מ' התעקשה עלי, אחרי הפגישה הראשונה רציתי לוותר וללכת, היה לי קשה. נו, אני תמיד מחפשת אנשים שמתעקשים עלי. וגם לומדת להתעקש על אנשים. החיים רצופים מעקשים-מעקשים :)
אני משתמשת במחברות שחברה טובה הכינה. נדיבות כזאת (גם את היית נדיבה :) אומרת זאת רק כדי לא להמעיט את עצמי ביחס.
האם אני כותבת דמויות של גברים משום? אני אוהבת את הקול הזה. אין לי מושג בעצם למה. אולי בגלל המנחה, שלרוב אני ממש כועסת עליו? אני לא מחבבת אותו :)
אז באמת למה? זה מוזר.

הנה אחד:


אני נשוי לגמדה. היא בגובה 1.20. יש לה פנים רגילות לגמרי, מתוקות ויפות מאד. כשמסתכלים למטה לא חושבים שזו גמדה, אולי תוהים איפה שאר האישה, האם היא יושבת? לאן נעלמה. כשהכרנו תהיתי קודם כל, למבוכתי, האם הזין שלי יתאים לה? לא יהיה גדול מדי? האם היא קטנה גם שם? אחר כך חשבתי מה חושבת אישה כל כך קטנה? איך זה להיות קטנה? להתרגל למבטים תדירים? האם היא מרגישה יותר מאוימת, חשופה? יש יותר סכנות? או שמא ניתן לחמוק מהן, בזכות הקוֹטֶן.




יום חמישי, 28 באפריל 2016
שמות של חודשים שאני אוהבת (את השמות, לא מתכוונת לחודשים, אם כי גם החודשים הללו אהובים עלי): אפריל, פברואר, נובמבר.


תודה לאל על חסדים קטנים כמו אנשים שמכירים לך מוזיקה או מזמינים אותך לסרט טוב
אנשים שלוקחים אותך למסע קצר או ארוך למפגש עם פיסה של חיים

"יום מיוחד" של אטורה סקולה עם סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני

לקראת סופו של הסרט חשבתי שסופיה לורן מזכירה לי כל כך את סבתא שלי, שגם לה היה יופי מיוחד נעלי בית ישנות וכפות רגליים קטנטנות
וגם לה היה מראה ספרדי-איטלקי מובהק, וגם היא הייתה לבושה בשמלה דומה, וגם היא הייתה עקרת בית טובה ועמלנית שהחזיקה את הבית. הדבר היחיד שהיה קצת לא שייך היה גזרתה הדקיקה של לורן, העדינות והיופי שגורמים לה להיראות אצילית ולנו לפקפק בכך שהיא יכולה להיות אישה בורה כמו זו ששיחקה בסרט. אבל ככה זה היה פעם, השחקנים בסרטים ובתיאטרון היו חייבים להיות קצת יותר גדולים מהחיים כדי שנאמין להם

הבית בו צולם הסרט הזכיר לי קצת את השכונה בה גדלתי, עם המוני המשפחות שכולם מכירים זה את זה, ומרוב שאנשים חיים ביחד בצפיפות נדמה שכבר אין גבולות או מחיצות.
הברזים הישנים, מכונת הקפה העתיקה, השולחן והכיסאות וכל ההרגלים של אנשים מפעם, הסוודר של השחקן, שנראה כאילו סרגו אותו ביד, 
הטלפון החוטי התלוי על הקיר

הוא זה שהיה איתה בשעות האחרונות של החיים שלה, מה הוא עשה, איך
הוא הבין את מה שקורה, איך יכול היה לא לחמול עליה אבל על כלב כן לחמול 

מול זה מתנגן שיר של מישהי בשם מריה ויש בקול שלה משהו חם וקטיפתי נשי כאילו היא נעה מתוך איזה מקור קטיפתי בניחוח של דבש

מריה
מריה את שרה
בקול חם קטיפתי ונשי
מתנועע מתוך איזה
איזה מקור רך בניחוח של דבש
מתגבר עוד ועוד מדבר
מדבר געגועים
מריה
(כתבתי בעקבות שיר שלא קשור לסרט)

מרצ'לו מסטרויאני משחק דמות של גבר הומוסקסואל בתקופה של היטלר ומוסוליני ולו ולה (לורן) יש יום מיוחד של מפגש אנושי, שם מאחור, מאחורי הוילונות של הבמה שעליה מתרחשת דרמה היסטורית של חגיגה פאשיסטית

מסטרויאני בעצם משחק דמות שיש בה גם ילד מְְֹשַחֶק וויניקוטיאני וגם גבר שמתנגד לדפוסים המקובלים של גבר-גבר ואישה-אישה, דפוסים שבחלקם גם לורן מייצגת בדברים שהיא אומרת ובתפקיד שהיא משחקת. הם למעשה משחקים משחק חדש, בו גבר הומוסקסואל ואישה פאסיבית עושים סקס ספונטני יזום על ידיה שלא משנה בהם דבר אבל מאפשר להם להיפגש מקרוב עם עצמם וזה עם זו

סרט שהיה גם עדין ואיטי וגם בוטה ולמרות שהם נשארו לבושים הוא היה כמעט פורנוגראפי באופן החשוף שבו אנשים התנהגו

שם בשוליים מאחורי הבמה האנושית – במקום שבו נשארים עקרת הבית וההומוסקסואל (בזמנים שהומוסקסואליות היוותה פשע) מתרחשים החיים המעניינים :)
יום שבת, 9 באפריל 2016

שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה
אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעניינים
ומלמד אותי על הדרך היסטוריה של המוזיקה כמו למשל DJ SHADOW שלא ידעתי עליו והאלבום ENDTRODUCING סוף של התחלה או התחלת הסוף או
כל כך כיף לשמוע מוזיקה. כשיושבים בשקט ומקשיבים בלי לעשות דבר אני מבחינה שהשמיעה שלי מהולה בראייה ויזואלית של מוטיבים וצבעים, אולי זה עוד יותר עם סוג כזה של מוזיקה שמורכבת מכל מיני דברים שנחתכו וצורפו במין קולאז' מוזיקלי מעניין
לצלילים יש צבעים וצורות במוח שלי (אם אני לא עסוקה במשהו אחר כמו בכתיבה)
יש קטעים שאני רוצה לגמרי להיבלע לתוך המוזיקה, ולהישאר שם תמיד. במיוחד מהחצי השני.

בזמן האחרון עם כל האזכורים של הרצח של תאיר יוצא לי לקרוא יותר מדי על רציחות שאירעו כשהייתי צעירה וכלל לא הייתי מודעת לכך שקרו דברים עד כדי כך מזוויעים. ידעתי שקרו אבל לא ידעתי את כל הפרטים. החלק הקשה ביותר הוא הידיעה הבלתי נסבלת שלא תפסו אותו או אותם.
אני לא מבינה למה זה כל כך מציף.

עוד כמה דקות אני צריכה לצאת.
אוי כמה זה יפה
כמה הדיכוטומיה בלתי נסבלת
איך יכולים להיות זה לצד זה

המוני דברים מתרוצצים בראש, קטעי תמונות כמו באלבום הזה
עכשיו הוא נמצא בפיינטבול ומשחק משחק אגרסיבי    הוא אוהב להכאיב ולהיות עמיד לכאב ואולי למד היום שצריך שליטה בזה כדי שימשיכו להיות איתו, שלא ישנאו אותו

היכן אני נמצאת
ולאן הלכה הכתיבה ומה השתנה
האם זה צורך במגע? להרגיש חזק
שכבות שכבות בתוך הראש, הגולגולת היא מעטפת חיצונית בצבע שחור ובפנים שכבות שכבות בלבן וצהוב ועוד שחור וורוד ועוד ועוד פסים של צבע ובחוץ יש שכבה מוארת בצבע תכלת קורנת כלפי חוץ מאירה החוצה הנה זה מה שיש לי עם הקטע הנוכחי גם חתולים ג'ינג'ים קטנים מסודרים בתנוחה צידית כמו בציורים מצריים סביב סביב
בלי ל.ס.ד :)

טוב אני רוצה אותו אבל החלטתי שלא יהיה לי טוב להיות אפילו בקטע אחד עם מישהו שנמצא בעוד תחילתו של קשר, לא בגלל שאני שופטת אותו, כמו בגלל שאני מכירה את עצמי ואת חוסר הביטחון. מה הוא יעשה אני לא יודעת, אבל אמרתי לו את זה. בהתחלה הרגשתי נהדר שאני שומרת על עצמי :) עכשיו אני מתגעגעת קצת

הוא בראשו של הר זכוכית חלק שקשה מאוד להגיע אליו וכל פעם שהוא מגיף את התריסים אני מחליקה למטה ומסתכלת עליו מעלה בלי יכולת להבין כיוון שאינו רוצה ממני שום דבר וגם לא להסביר כלום.
למצוא עוד רופא ולקוות להגיע
לשחות בים כְּבַד-מים של סבלנות. גם המטפלת אומרת שזמן. גם אני זוכרת שסיפרו לי הורים שהיו צריכים זמן וסבלנות לילד שיעבור תקופה, אני לא נאחזת בזה, אלה מילים שאני אומרת לעצמי, שעוברות למעלה בשמי הלילה רשומות בצבעים עליזים על גבי סרט מתנפנף בשוליו של מטוס חולף

כשאני בתוך המוזיקה - הקצב מסגרת בתוכה יש את כל הצבעים האלה שאני רואה עכשיו - פסים שחורים קשיחים כמו פלסטיק שחור איכותי שיוצרים חוויה של גבולות קצרים מוגדרים ואוחזים כמו זרועות קשיחות שמחזיקות בכתפייך ובתוכם יש שרטוטים עדינים כאילו מישהו משך צבע גואש נוזלי בזרם דק וישר לכיוונים משתנים בצבעים של קרם וירוק וטיפטף        ואז אני הו כה מרגישה טוב. להיות רק שם ולא לחשוב על שום דבר, שום דבר
ונוסף כתם כתום שהולך ומתפשט מהמרכז החוצה כמו מקור חום נוזלי שהולך ומתרחב לאט לאט   אין לי מושג אם זו המוזיקה או חוויה פנימית  כתום שקוף כזה שמאחוריו חושך
לעזוב הכל וללכת ל Midnight in a perfect world
כמו שהוא נשמע גם ב Transmission 3
יום שישי, 25 במרץ 2016
חומר ישן, שעשיתי קצת עבודה איתו. הורדתי דברים, ערכתי ושיניתי.

רחוב פרנקל, שכונת פלורנטין

פיל לבן צחור נשכב
על כביש שחור משחור

רעם עולה מפיר בניין
כלב צועד מולי
מודעה על שיח גלריה על
חתול מפוספס
וריח גולאש

אימה! אופנוען קורס
ודוב מתגלגל אלי

אור פתאומי בוקע מבעד מחצלת
קצה צווארוני נוגע בלחיי
עוברת ליד חנות רהיטים עצובים
אחריה פחי זבל עצומים
חנות מוצרים לחדרי אמבטיה
מוקפת וילאות לבנים כקצפת
מכולת שוממת מוארת
וסופו של רחוב פרנקל

כל פעם אתה נעלם
אחרי מגע מיני בינינו
בבוקר למחרת אתה מסתובב ופונה
לשינה ארוכה בצד השני של המיטה הלא היא העולם
ביום הראשון אני מוארת באור אהבה
גם אם נבוכה בגלל הצללים
צללי הספק
ביום השני לא זוכרת
ביום השלישי כבר יודעת
אך מסרבת
ביום הרביעי הלא הוא מחר אכעס
ויהודית שלי אומרת שזה לא זה
הוא לא פנוי רגשית
אבל למה בזמן שנפגשים הוא כל כך סוער
ואחר כך זה כל כך מהר נגמר לו
עד הפעם הבאה


סכיזופרניה
א.

פיל לבן צחור נשכבעל כביש שחור משחוררעם עולה מפירכלב צועד מולישיח גלריה עלחתול מפוספס וריח גולאשאימה! אופנוען קורסודוב מתגלגל אליאור מבעד מחצלתקצה צווארוני נוגעחנות רהיטים עצובהפחי זבל עצומים חדרי אמבטיהוילאות לבנים כקצפתאיש מוקף בשלוות יריעותמכולת שוממת מוארתוסופו של רחוב פרנקל

ב.

פ ילל בן צחו רנש כב עלכ ביש שח ורמ שח ורר עם עול המפ ירכלבצ ועד מול ישי חגל ריה עלח תולמפוס פסורי חגול אש אימה! אופנו ען קורסודוב מת גלגל אליא ורמב עדמחצ לתקצה צוואר ונינו געחנות רהיטים עצו בהפחיז בל עצו מים חד ריאמב טיה וילא ותלב נים כק צפתא ישמו קף בשל וותירי עותמכול תשוממ תמו ארתו סופו ש לרח ובפר נק ל

יום ראשון, 20 במרץ 2016

לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתוכו, לאט לאט, מתחילים להיכנס הדברים היותר נכונים – קשה לי עם החלל הריק, אבל אני מנסה להחזיק מעמד ורואה שזה מוביל למשהו, ונראה לי שהוא טוב. כנגד הנטייה לברוח מהתמודדות עם תחושות קשות ומפחידות או ללכת איפה שיש 'כאילו' כי זה קל יותר. ולהתעקש לעשות מה שטוב ולהימנע ממקומות שלא טובים לי. יש המון מקומות בעולם. זה כנראה מה שד' כתב עליו פעם, על ליצור מקום רגשי בטוח. אני יכולה לקשר את זה לילדותי, לכך שנאלצתי לחיות במקום רגשי לא בטוח ופוגעני, וגררתי את זה איתי לאורך רוב שנות חיי, כי נטמעה בי ההרגשה שכדי להיות נאהבת צריך להישאר גם אם המקום פוגעני. אני חושבת שלא יבינו על מה אני כותבת. אחרי יום ההולדת הורדתי המון דברים מסביב. נוצר חלל ריק ואני מתחילה להרגיש שזה טוב. שללכת לאן שטוב לי זה טוב ושזה לא נכון שרק מה שיש הוא מה שיש :)

ויש דברים שאני מודה על קיומם בחיי.

קיבלתי המון יומנים חמודים ♥

הרעיון הוא לדבוק בי, בדברים שעושים לי טוב. במה ומי שאני, ולא לתת ל"אנשים אפורים" לחרב לי את מה שאני מרגישה.

פעם הוא הגיע ביום שישי מוקדם מדי, אני הייתי עם הסמרטוטים של יום שישי שניקיתי איתם, בזיכרון שלי היה חם וקיץ, אבל אני זוכרת אותו עם הבגדים שנהג ללבוש בעבודה, חליפה של ממש. הוא נשען על הקיר והסתכל עלי שוטפת את החלק האחרון של הבית. אני לא זוכרת מה היה אחר כך. אני בטוחה שרציתי להתקלח ושהוא לא רצה שאתקלח אבל לא זוכרת מה קרה. האם הוא לא נתן לי להתקלח? האם התעקשתי וניצחתי? לא זוכרת. רק את זה, אותו עומד על החלק היבש של הרצפה ומתבונן, את אור השמש שנכנס דרך החלון והותיר מלבן אור זוהר לאורך הרצפה, את האוויר החם החולף על המרצפות.

ועוד זיכרון טוב – הוא ישב על הספה ואני ישבתי בחיקו, נשענת על ברכיו, רגלי טמונות בין גבו לבין הספה והוא מחזיק את ראשי בכפות ידיו שהיו גדולות מספיק להכיל, מסתכלים מקרוב קרוב בעיניים ומדברים. מעולם לא הרגשתי בטוחה כל כך כמו בתנוחה הזאת.
יום שישי, 18 במרץ 2016

זה נחמד להיזכר בדברים. אני נזכרת במה שהיה ואחרי שכותבת מרגישה ממש טוב. לא חשוב איך זה נגמר, בכל זאת להיזכר ולכתוב גורם לי להרגיש טוב עם עצמי ועם הזיכרון, כאילו כך הזיכרונות האלה תופסים מקום טוב בראש, על חשבון הזיכרונות האחרים

שני זיכרונות שאני מתקשה להפריד ביניהם כי התערבבו לבלי הפרד - בית מלון בחיפה ובית מלון בתל אביב, באחד מהם הייתה מעלית עם קירות קטיפה, לאחד מהם לבשתי שמלה כתומה שקניתי בשוק בלונדון והייתה פשוטה נורא, באותו זמן התביישתי להתלבש "יותר מדי יפה" תארו לעצמכם. לאחר מהם הוא הביא בקבוק יין אדום שעליו אמר שהוא יין טוב במיוחד והוא היה אדום כמו דם ואחרי ששתינו קצת וכבר התחלתי להתנדנד ישבתי עליו ומזגתי על הקרחת שלו וליקקתי משם את היין ורציתי להמשיך כך עוד אבל הוא לא נתן לי. שתינו כמעט את כל היין והוא עשה אותנו כל כך כבדים שלא הצלחנו לגמור, גם אחרי הרבה זמן ולבסוף שכבנו שם מעולפים עד שהיה צריך ללכת. זוכרת את הסלט שאכלנו באחד מהם, אבל לא זוכרת אם ההוא עם היין או השני, את עגבניית השרי שהנחתי בשקע הטבור שלו והוא לא התנגד. אבל את זה שישבתי לו על הברכיים אני זוכרת שהיה עם השמלה הכתומה, כשנכנסנו לחדר הוא משך אותי לשבת על ברכיו ואז משום מקום העביר לק גדול על כל הפרצוף שלי כמו שכלבים עושים :)  וגם את זה שכשקמתי להתפשט עם גבי אליו, מהססת משום מה, אותו יום לא היה לי בטחון, הוא דחף אותי פתאום מאחור עם פניי למיטה והספקתי לראות שעל פניו הבעה רעבה והידיים שלי היו לכודות בשמלה והוא שאל אותי מהצד כדי שאקרא את השפתיים שלו אם אני מרשה לו ללקק לי את הטוסיק
אני גם זוכרת אותו מעשן עירום, רזה ותוהה ליד החלון עם הווילון הארוך שפנה לפאטיו או חצר ואני ציירתי אותו עם עט על מחברת שורות פשוטה, ציור שלא יצא כל כך מוצלח כי רעדו לי הידיים והתאמצתי יותר מדי

נזכרת משום מה דווקא בכ' ובבית הגדול מדי בו היה לגמרי לבד והסרט של הנוסע השמיני הוקרן במקרה על המסך בחדר השינה והוא לא שם לב לקיומו עד שפערתי עיניים כל כך גדולות כשהמפלצת עברה, נוטפת ריר בחשכת המסך, שהוא פשוט כיבה אותו ואני הסתכלתי עליו המומה
הוא רצה שאראה את הבריכה בחצר אבל בחוץ היה קר נורא ורעדתי בתוך המעיל שלי והסתפקתי בהצצה דרך דלת הזכוכית. הבית לא היה שלו והוא שמר עליו ומכל מה שהיה לשתות שם אני רציתי רק תה והוא היה מסטול מעישון. כשלקח אותי הביתה הוא התעורר כבר מהסוטול ולפת את הברך שלי בחוזקה ברמזור אבל כבר היה מאוחר ואני הייתי צריכה לשחרר את הבייביסיטר ולא הסכמתי שיעלה הביתה. אני זוכרת שהוא בא (לא זוכרת אם לפני זה או אחרי) בלילה אחר כשהילדים ישנו והקטנה ישנה בסלון כי זו הייתה תקופה כזו ואנחנו ישבנו לשולחן האוכל ואני הראיתי לו ציורים באור קטן
Back to Top