נשירה
רשומות פופולריות
-
היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה ...
-
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ... -
(אתם לא חייבים להגיב אם אני כותבת פוסטים ברצף :)
-
אני נטולת מילים בזמן האחרון אבל טום יורק מדבר במקומי הוא מזכיר לי קצת אותך לפחות חיצונית הגוף שלו נראה חם ונושם עטוף בחולצ...
-
שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעני...
-
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מ...
-
אני מדמיינת שאני בערסל מבד רך עם גדילים, קשור בין שני עצים (איזה מין ערסל לא קשור בין עצים? זה לא ערסל אם אין עצים מהצדדים) החיי...
-
באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו והפעם היי...
-
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים. ...
-
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתו...
Blogroll
-
לפני 4 ימים
-
לפני חודש
-
לפני 2 שנים
-
לפני 3 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
תגובות אחרונות באתר
יום שלישי, 6 באוקטובר 2015
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל)
אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר)
אני מגלגלת אותו על קצה הלשון בדיוק כמו קצה פרימיטיבי של חוויה
מצאתי שיר מאד מאד יפה של אלכס בן ארי מהספר שלו 'ימים סמויים':
שיר חושני כל כך ומתמסר לאהבת אישה, שכמו שאלי הירש כתב בבלוג שלו, לא קראתי עוד שום גבר שכותב כך על התמסרות לאהבה (אולי חוץ מאליפל :)
ועוד ציטוט אני רוצה, מתוך הספר 'זיכרונות מאפריקה' (איסק דינסן) שמזכיר לי את המטופל הדייג שהיום נפגשנו אחרי שבועיים או שלושה שלא:
"וכך אפוא הטילה אותו לחווה רוחו הלוהטת, כאבן שהוטלה מבטן הר געש. דעתו נטרפת עליו, אמר, בארץ המצפה כי יתקיים אדם על שיחה בענייני שוורים וסיבי צמח האגבה; נשמתו מורעבת ואין בכוחו לשאת זאת לאורך ימים. עוד טרם נכנס לחדר התחיל לדבר, והמשיך כך עד אחרי חצות, מרצה על אהבה ועל קומוניזם, על זנות, על קנוט המסון ועל כתבי הקודש, ואגב כך מרעיל את עצמו בטבק מסוג רע ביותר. בקושי היה טועם משהו, סירב להקשיב, ואם ניסיתי לשסע את דבריו היה מצטווח, נוגהַ מן האש שבקרבו ומנגח את האוויר בראשו הפראי הבהיר. לא מעט היה לו לפרוק מעליו, ותוך כדי הדיבור היה מפיק עוד ועוד. ופתאום בשעה שתיים אחרי חצות, לא נותר לו דבר לאומרו. אז היה יושב בשקט שעה קלה, בהבעה של נמיכות הרוח, כאחד המחלימים בגן בית החולים. אחר כך קם ונוסע לדרכו במהירות אימתנית, כשהוא נכון לשוב ולהתקיים עוד זמן מה על שוורים וסיבים."
הוא אומר לי: עם מי עוד אני יכול לדבר חוץ מאמנדה סו. במבוכה קלה ומוסתרת היטב אני מנסה להציע שידבר עם בניו או אשתו, אבל הוא שולל זאת ואומר שאין סיכוי שבעולם שיביך אותם ככה בחשיפה כזאת.
אני מאד מבינה אותו. גם לי לפעמים יש הרגשה כזאת שאין לי עם מי לדבר ככה. יש תקופות של חופשות או עיסוקים רבים עם הילדים, שאין אף אחד קרוב בסביבה שאני יכולה לדבר ולדבר איתו על משהו שאינו שוורים וסיבים, ממש כמו גוסטב מור מ'זכרונות מאפריקה'.
המנחה אמרה לי שהדרך לדוקטורט פתוחה בפניי, אבל לא איתה, ואני מסתכלת גם על תוכנית נוספת באוניברסיטה אחרת. שכחתי לחלוטין שחשבתי פעם שלא ברור לי כלל אם יסכימו שאמשיך לדוקטורט. אבל אני עוד לא יודעת מה ברצוני לעשות.
אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר)
אני מגלגלת אותו על קצה הלשון בדיוק כמו קצה פרימיטיבי של חוויה
מצאתי שיר מאד מאד יפה של אלכס בן ארי מהספר שלו 'ימים סמויים':
ועוד ציטוט אני רוצה, מתוך הספר 'זיכרונות מאפריקה' (איסק דינסן) שמזכיר לי את המטופל הדייג שהיום נפגשנו אחרי שבועיים או שלושה שלא:
"וכך אפוא הטילה אותו לחווה רוחו הלוהטת, כאבן שהוטלה מבטן הר געש. דעתו נטרפת עליו, אמר, בארץ המצפה כי יתקיים אדם על שיחה בענייני שוורים וסיבי צמח האגבה; נשמתו מורעבת ואין בכוחו לשאת זאת לאורך ימים. עוד טרם נכנס לחדר התחיל לדבר, והמשיך כך עד אחרי חצות, מרצה על אהבה ועל קומוניזם, על זנות, על קנוט המסון ועל כתבי הקודש, ואגב כך מרעיל את עצמו בטבק מסוג רע ביותר. בקושי היה טועם משהו, סירב להקשיב, ואם ניסיתי לשסע את דבריו היה מצטווח, נוגהַ מן האש שבקרבו ומנגח את האוויר בראשו הפראי הבהיר. לא מעט היה לו לפרוק מעליו, ותוך כדי הדיבור היה מפיק עוד ועוד. ופתאום בשעה שתיים אחרי חצות, לא נותר לו דבר לאומרו. אז היה יושב בשקט שעה קלה, בהבעה של נמיכות הרוח, כאחד המחלימים בגן בית החולים. אחר כך קם ונוסע לדרכו במהירות אימתנית, כשהוא נכון לשוב ולהתקיים עוד זמן מה על שוורים וסיבים."
הוא אומר לי: עם מי עוד אני יכול לדבר חוץ מאמנדה סו. במבוכה קלה ומוסתרת היטב אני מנסה להציע שידבר עם בניו או אשתו, אבל הוא שולל זאת ואומר שאין סיכוי שבעולם שיביך אותם ככה בחשיפה כזאת.
אני מאד מבינה אותו. גם לי לפעמים יש הרגשה כזאת שאין לי עם מי לדבר ככה. יש תקופות של חופשות או עיסוקים רבים עם הילדים, שאין אף אחד קרוב בסביבה שאני יכולה לדבר ולדבר איתו על משהו שאינו שוורים וסיבים, ממש כמו גוסטב מור מ'זכרונות מאפריקה'.
המנחה אמרה לי שהדרך לדוקטורט פתוחה בפניי, אבל לא איתה, ואני מסתכלת גם על תוכנית נוספת באוניברסיטה אחרת. שכחתי לחלוטין שחשבתי פעם שלא ברור לי כלל אם יסכימו שאמשיך לדוקטורט. אבל אני עוד לא יודעת מה ברצוני לעשות.
הירשם ל-
תגובות לפרסום
(Atom)
