נשירה

נשירה

Follow by Email

עוקבים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

יום שישי, 12 בפברואר 2016

היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה הגדולה" מ'עמק החיות המוזרות' שאותו יש לי מאז כניסתי לכיתה א'.

כמו כן רציתי להביא קישור למאמר מתורגם על למה לא כדאי ללמד ילדים לקרוא לפני כיתה א'. מאמר שמחזק את מה שהרגשתי אינטואיטיבית למחצה וניסיונית למחצה עוד קודם. שזה לא נותן הרבה, שילדים שיש להם בבית או בגן שיח חוקר ומעודד חשיבה ודמיון לומדים ומתפתחים קוגניטיבית ורגשית הרבה יותר מאשר אם מלמדים אותם לקרוא בגיל מוקדם, גם אם התפיסה הרווחת היא שלימוד הקריאה יש לו משמעות התפתחותית גדולה יותר מאשר האינטראקציה עם הילדים, והנה יצא לו מאמר כזה שמוכיח בדיוק את זה. שאוריינות מתפתחת לא בזכות לימוד קריאה. לא כל יום זה קורה לי :) 


קטעים מתוך הקרה הגדולה (עמק החיות המוזרות, טוֹבֶה יאנסון):

"זוהי הקרה המסוכנת מכולם", אמרה די-נורה, "והיא תבוא אחרי הצהרים ישר מן הים, בשעה שהשמים יהיו ירוקים."
"אם כן, זוהי גברת?" שאל מומינטרול.
"נכון, וגם יפה מאד", אמרה די-נורה, "אבל כל המביט בפניה קופא מיד ונהפך לקרח. אם תביט בה תעשה קשה כמו ביסקוויט ואפילו לא פריך. וזו הסיבה מדוע עליך להישאר בלילה בבית."
די-נורה טיפסה ויצאה דרך הגג. מומינטרול ירד למרתף והכניס פחם נוסף לתנור ההסקה המרכזית. הוא גם פרש שמיכות אחדות מעל בני המשפחה הישנים. אחר כך מתח שוב את השעונים ויצא החוצה. הוא ביקש להימצא בחברה כאשר הגבירה קרה תבוא לביקור.

כאשר הגיע מומינטרול לבית החוף כבר היו פני השמים חיוורים וירוקים יותר מתמיד. הרוח הלכה לישון וקני הסוף היבשים ניצבו זקופים בתוך הקרח ולא נעו.
הוא האזין ונדמה היה לו כי הוא יכול לשמוע המהום מתמשך ועמוק בתוך הדממה. אולי היה זה רחש הקרח, שהלך וקפא יותר ויותר במעמקי הים.

בבית החוף היה חמים ונעים ועל השולחן ניצב ספל התה הכחול של מומינאמא. הוא התיישב על כיסא הגן ושאל:
"מתי היא מגיעה?"
"בקרוב מאוד," אמרה די-נורה. "אבל אל תדאג." 
*  *  *
"ובכן, האם היא באה?" שאלה מאי הקטנה.
"אני חושבת שכן," אמרה די-נורה בשקט. "בואו החוצה ונסתכל."
הם יצאו אל המזח ורחרחו באוויר בכיוון הים. שמי הערב היו ירוקים מאוד והעולם כולו נראה כאילו הוא עשוי זכוכית שבירה. הכול היה דומם, דבר לא נע וכוכבים ענוגים נצצו סביב וקרצו אל מול הקרח. היה קר נורא.
"כן, היא בדרך," אמרה די-נורה. "מוטב שניכנס."
החדף חדל לנגן מתחת לשולחן.

זהו פרק יפהפה (כל הספר יפהפה והוא סיפור ילדותי, ובתמונת הכריכה רשום שהוא זכה בפרס אנדרסן, 1966, שהיא שנת הולדתי :) ואני לא יכולה להעתיק את כולו. אני אוהבת את הערת המחברת שמופיעה בעמוד 44, שהכילה בתוכה את כל התקווה שאפשר, לי כילדה קטנה: "במקרה שהקורא מרגיש כי הוא עומד לבכות, הריהו מתבקש להעיף מבט חטוף אל עמוד 119. – המחברת.". אני זוכרת את ההפתעה שחשתי מול ההערה - אני חושבת שזו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בהערה בספר ולא הבנתי מה זה (שכן כל הספרים לפני כן היו ספרים לילדים צעירים, בהם עדיין לא מופיעות הערות). אני זוכרת שמיהרתי לחפש האם יש עוד הערות בהמשך :) ההערה הזו הכילה כל כך הרבה נחמה והתחשבות, שאולי בזכותה אני אוהבת עד היום הערות בספרים וקוראת אותן בשקיקה. בספרי אליס המוערים יש הערות בשפע כזה שזו חגיגה עבורי. נתתי למדריך לקרוא את "בארץ המראה" והוא מאד אהב את הספר. אמר שהוא גאוני, שהאיש גאון אמיתי.

המדריך עזר לי במשהו באופן פסיכולוגי ועדין ומשום מה דברים כאלה תמיד מעוררים אצלי תשוקה. זה סוג של נגיעות עדינות ברגש או במחשבה או הקשבה שפותח בליבי איזשהו פרח שסגור בתוך עצמו בדרך כלל (אליפל, אני יודעת על איזה פרחים אתה חושב! :). הוא לא הטיפוס שלי בכלל, אבל כנראה שזה עובד אצלי קודם כל משם :)

בשישי בבוקר חיכיתי בתחנת הרכבת לחברות שעמדו להגיע מהצפון למפגש, והיו הרבה חיילים שהסתובבו שם, עם תרמילים גדולים ונשקים, שניים שרצו במאמץ (עם כל המשקל הגדול על הגב) לכיוון הכניסה ואחד שחלף לבדו בפנים פצועות ומזועזעות קצת. אני חושבת על אמא שלו (בתקווה שאכן יש לו כזאת שמחכה לו בבית). נחמץ לי הלב עליהם כולם. אני זוכרת בילדותי כמה אהבנו את כל החיילים שלנו שעבור כולנו באופן חד-משמעי הגנו ומגנים על שלומנו. אני זוכרת התגייסות של זמרים ושחקנים לבוא לבסיסים רחוקים ולשיר או לשחק מולם כדי להנעים את השירות ואת החיים הקשים במהלך מלחמה או שירות סדיר. את התמיכה, הגאווה והאהבה. קשה לי להבין או לסלוח על מהלכים קשים מאד שנעשים נגדם בתקופתנו. וגם על אמירות שאינן חד-משמעיות נגד הפעולות הללו, אמירות שמכילות בתוכן סובלנות מסוימת, שלתחושתי מאפשרת את המשכן.

הערת המחברת (זהירות ספוילר :) היא לגבי הסנאי הקטן והשכחן, ששכח להישאר בבית בעת בואה של הקרה הגדולה, ופוגש בה ומביט הישר אל תוך עיניה הכחולות והקרות. היא מחייכת אליו ומגרדת מאחורי אזנו, אבל הוא כמובן צונח ומת. אחר כך יש ויכוח בין מאי הקטנה לבין מומינטרול, כי היא רוצה את זנבו היפה והגדול של הסנאי כדי לעשות לעצמה צווארון פרווה, ומומינטרול מתעקש שאת זנבותיהם של הבריות צריך לקבור יחד איתם. הדיון ביניהם ובין די-נורה מזכיר שיחת ילדים חכמה, כשהם חושבים על דברים שלא היית מעלה בדעתך. זה רב קסם ויפה ונוגע. כך או אחרת, הם לא מגיעים לקבור את הסנאי (ממילא האדמה קפואה וקשה), כי סוס השלג שנושא את הסנאי על גבו מתחיל פתאום לדהור הרחק הרחק ומתרחק עם הסנאי עד שנעלם באופק. בעמוד 119, כמובן, כשהאביב מגיע, פתאום חוזר הסנאי (שכמובן שכח כל מה שקרה ולא יכול לענות על שאלותיו של מומינטרול - פתרון נוח מבחינה עלילתית :)

זהו לבינתיים, יש לי עוד הרבה, אבל עבר קצת יותר מדי זמן. לפעם ראשונה זה מספיק.
שתהיה שבת מנוחה ושלווה

0 תגובות:

פרסום תגובה

Back to Top