נשירה

נשירה

Follow by Email

עוקבים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו
והפעם הייתי מי שהרגשתי כמו שרציתי להיות וללא חרדה או לחץ או בושה.
לא הייתי מספיק אבל זה לא היה בגללי כמו בגלל הזמן והעייפות של שנינו.
יום ראשון, 12 ביוני 2016
זה רק בגלל שיש חופש וזמן :)

חשוב לי להוסיף שכל כך מחריד מה שאירע באורלנדו ושמחשבותיי עם האנשים שם.

עוד מתרגילי הכתיבה: חלק ראשון חימום, חלק שני תרגיל מעשי.


זו לשון, מתרפה וגדלה בחלל הפה
אוי כמה אני מתגעגעת
ים כתום עתיר כימיקלים
אין מילים. תחושה של אבן עומדת בגרון

לא רוצה לכתוב סתם
לעוף לשם?
מת ג ע ג ע ת
לא'?
עמום לי, לא בטוחה כנראה כן למשהו הזה שהיה שם ובגלל שאינו דחף לבטל לומר שלא חשוב.

פק קטן

לא רוצה לשמוע משום מה. המוזיקה מפריעה לי.. טוב שיכולה לכבות אצלי. תנועות השולחן מהוות זרם של פעילות שלכשתפסק אדע – כבר לא כותבים עוד. תנועה משמעה חיים. גם לי' אני מתגעגעת

אנחה

לא צריך לחשוב יותר מדי. בתוך הקש את תוהה אם יהיו כמה גרעינים כדי להושיט, להראות בכף היד – הנה זה יש. לא כמו האַיִן הרִיק

לנוח לרגע מכתיבה ולחוש בתנועת השולחן, מנדנדת, מערסלת בתוך תחושה של אנשים שנעים לידך, נמצאים, אך בו בזמן את עם עצמך. המוזיקה כנראה לא מפריעה להם. אני אוהבת את הדממה, השקט המוחלט לפעמים. בתוכה יש קול, קול פנימי, קול של היותי, אולי זה קול הגוף, או הדים של גירוי העצבים, או שמא זהו קול הנפש, בתוך הדממה יש נהמה, יש מחפשת מילים כדי לתאר. הקול הזה, קול שאינו, קול שישנו, אין אותו בחוץ. רק בפנים.

אני נעה ונדה, מחפשת כמו בסיפור הבגידה בסבתא וודרול, כשהיא שוקעת בתוך עצמה לפני מותה. כשמילים וקולות ותמונות עולים ומציפים בקצב משלהם, עם מוזיקה פנימית, שהולכת ודועכת עד שסבתא מחליטה, ובנשיפת החלטתה היא מכבה את הנר.



אני מחפשת אוכל בכל הבית, שום דבר לא נראה לי טעים, במקרר יש לחם דגנים ולחם לבן, לחמניות דגנים, גבינה, לבנה, חומוס, חמוצים, מרק מאתמול, אורז משלשום, דובדבנים, פלפל צהוב, ביצים, סולת, קמח תירס, שמנת, חלב, חלב קוקוס, מה אני אוכל? מה להכין? משהו מעגבניות? להכין פולנטה? חביתה? שקשוקה? אולי פתיתים? דייסה? אמא? אתה?

אני רוצה לאכול כדי לסתום, שום דבר לא סותם. איזה אוכל אני אוכל? אני מתגעגעת לאוכל שמחבר בין אנשים, אני רוצה מישהו שיודע להכין אוכל, אני רוצה לאכול עם העיניים, לראות אותך מכין את מה שאתה יודע להכין, שותה את האלכוהול שלך ומבשל ארוחה שלמה לאנשים שעוד מעט יגיעו אבל רק אני אהיה שם, אמרת פעם שבא לך להכין לי אוכל, לבשל לי, זה היה בתקופה שכל הזמן נשרף לי אוכל, כל מה שהכנתי היה נשרף והופך לפחמים שחורים בתוך הסיר, או התבנית, בנס לא קרתה שריפה, אתה צחקת מזה אבל גם הבנת ורצית להכין לי אוכל, כי באופן סמלי לא הצלחתי להכין משהו לאכול, רציתי כנראה מישהו שיבשל לי, אבל זה נשאר בדיבורים ובכתיבה, ולא הכנת לי אף פעם שום דבר.

עכשיו אנחנו כבר לא בקשר. אני כבר לא מחכה לכתובת שבמייל שתתעבה ותנכיח את המכתב שלך, ולהבהוב הצ'ט או לסמס. אני מוציאה מהמקרר סולת וחלב ומכניסה לסיר, מוסיפה רק קצת סוכר כי כך אני אוהבת את הדייסה, רק קצת מתיקות, ולהרגיש את הנחמה המשביעה של הסולת בחלב, את החמימות שממלאת את הבטן ואולי מזכירה לי משהו ראשוני כל כך של חיבור אימהי ישן. כל כך ישן שאינני זוכרת אותו אפילו, יש לי רק את הסיפורים עלי: איך לא היית מוכנה לאכול שום דבר חוץ מדייסה או חלב, וכבר היית צריכה להתחיל לאכול אוכל נוסף, לא רק כל מה שלבן, לאכול גם את הירקות, הבשר והעוף של המציאות, דברים שחיים או צומחים והורגים אותם כדי לאכול ולחיות, אינך יכולה להישאר רק בתוך הקמח והחלב האימהיים שלכאורה אינם בשר ודם, קמח וחלב שמסתירים את המוות כמו גם את החיים, שצריך להניח להם יום אחד ולחשוב על משהו אחר שאפשר להכניס לבטן, שטעים לך לאכול אותו, למשל ערמונים ואגוזי אלסר, כי זה יער וסנאים, כי את לא רוצה לגדול, והאם תגדלי פעם?



יום שישי, 10 ביוני 2016
שלום כולם. מה שלומכם? בואו ונראה אם בלוגגר חזר לאיתנו.

הנה - עוד תוצאה של תרגיל כתיבה. ומה שמעניין שגם בפעם הקודמת התעסקתי באוכל (ובעצם לא באוכל, אבל בכל זאת).

גזר

לא, לא לאכול את הגזר? לא לאכול? גזר מתוק וכתום, הפה מתמלא ריר, גרמתי אותו קודם, נעים לשיניים שצמחו לי רק עכשיו ואפשר לנסות אותן, לגרם את שולי הגזר, את אמצעו, יש טעם שונה מסביב ובאמצע, לא, מישהו אומר לא, חכי, אני שומעת שקצת צוחקים, איש עם מכשיר שחור גדול וגם אמא שם, היא אומרת 'לא' בקול רציני אבל פניה מחייכות, היא עושה תנועה עם היד, ככה, מניחה אותה כלפי מטה יחד עם ה'לא'

הפה מתמלא ריר שוב, אני משתוקקת לטעם, החניכיים מגרדות והפה מתרטב, הגזר קריר ומתאים, אני לבנה והוא כתום, יש חתיכות קטנות שמתפרקות ממנו, הוא נרטב ממני, אני מגרדת אותו על החניכיים, זה נעים, קצת מתוק וקצת חריף

'לא'

אולי אם אשתף פעולה לא ישימו לב ולא ייקחו לי אותו, אני אעמיד פנים שאני לא אוכלת



Back to Top