באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל
באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו
והפעם הייתי מי שהרגשתי כמו שרציתי להיות וללא חרדה או לחץ או בושה.
לא הייתי מספיק אבל זה לא היה בגללי כמו בגלל הזמן והעייפות של שנינו.
ועכשיו בפה לח ואחרי מקלחת אני נזכרת
זה כמו חלום בחוויה, לא כמו חלום מבחינת פנטזיה אלא משום שנדמה שהתרחש לא במציאות
אני זוכרת איך הלכתי ברחוב החשוך באזור הנמל לפני הנמל והכול הרגיש אחר כאילו אני
בחוץ לארץ האורות שהיו שם בפתח המלון בתוך עצי חג מולד ננסיים והשם שהבריק באותיות
ניאון אדומות או שמא זה היה פלסטיק אני לא יודעת אני זוכרת את ידך החמה מחזיקה בידי את
הילוכך הקליל התחושה כאילו אתה עשוי מעננים למרות שאחר כך על המיטה ריתקת אותי
בכובד משקלך ונתת לי לנשוך את כתפך
קשה לי לכתוב סימני פיסוק אני רוצה בלי אף נקודה או פסיק או סימן חיבור או הפרדה אני
רוצה להמשיך ולא לעצור שתהיה לי זרימה בלתי פוסקת של אהבה ושל חיים
רוצה לכתוב על דוכן הלוטו שבין שתיים לשלוש בלילה היה פתוח ואיש עמד שם ומילא טופס
אני חייבת לישון, כואבות לי העיניים ואני נורא עייפה
באת בשבילי מזיכרון יעקב כל הדרך וכעת לפנות בוקר אתה נוסע בחזרה
אני לא יודעת מה יהיה אבל נראה לי שתמיד תִמָצֶא שם בשבילי
נראיתַ אותו דבר
אמרת שלא עבר כל כך הרבה זמן
"כשהתעוררתי שבה המציאות והייתה בעיני יפה כמו אתמול." (ציטוט מספר שהשתמשתי בו בסדנה ואיני זוכרת את שמו..)
עד כה קטע הכתיבה וכאן ההמשך מהיומן:
אני רוצה לכתוב את מה שקרה כדי שזה לא יאבד לי אבל הזיכרון מורגש יותר יפה ויותר חזק מאשר לכתוב עליו ובכל זאת אני גם רוצה לכתוב לכתוב את הגוף החם וגדול שמחבק אותי שאת פעימות הלב לא הצלחתי לשכך ו פעימות הלב שהתדפקו אל החזה שלו שלא נשמעו לי שעשו מה שרצו ולא יכולתי לשלוט בהן את זה שהוא חייך אלי כל הזמן שהתרגשנו להיפגש שוב שבאת והיית איתי ולא חשוב כמה זה עלה לך או כמה היית עייף
והאם אני עסוקה מדי בדברים בפצעים שלי שאותם אני מנסה כל הזמן לרפא במקום לחוות סתם את החיים כשהחיים מפסיקים להיות שגרה אפורה של נתינה ועשייה והופכים לסיפור לחוויה
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
