והיום בבוקר נסעתי עם השכנים לשעבר שהפכו לחברים לתערוכה מדהימה במוזיאון תל אביב - של ליאוניד בלקלב - אמן חרדי-רוסי שנראה כמו ישו. התמונות באתר לא מעבירות את היופי והכוח של הציורים במציאות. אחרי התערוכה שלו לא יכולתי לראות שום ציור אחר במוזיאון - עשינו הפסקת קפה ודיברנו, ואחר כך הביתה.
ההיעדר - החלק הנעדר בדיוקנאות העצמיים, ההשתקפות במראה, ה-interior - מונח שלא הכרתי, הרגישות החיה של האומן כשצייר אחרים, שגם הרקע שלהם הלם אותם והעביר את מה שהוא קלט מעולמם, החופש שניכר בטכניקה שלו ובשליטה המדהימה, אפילו כתמים שנראים כאילו הוא שכח לנקות הושארו במכוון והתאימו לעבודה הספציפית, באחרות הם לא נראו. החזרתיות האובססיבית של דיוקן האמן שמצייר את עצמו מצייר - כאילו הוא מחפש, מחפש מה? ציורי המשפחות, אשתו, אנשים שפגש, שמסרו לו את עצמם לציור בהבעות משתנות שאותן קלט. מקומות בהם הקפיד ואחרים בהם היה פן מופשט, לא מתוך רשלנות אלא משום שכך היה מדויק יותר להעביר. מדהים.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
