נשירה

נשירה

Follow by Email

עוקבים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

יום שבת, 5 בספטמבר 2015

הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מדי פעם ליקק את שפתיו האדומות המלאות. שדיי נתקלו בבטנו וראשי הגיע מתחת לחזהו. הדירה הייתה בבניין שעבר שיפוצים – חול ואבנים קטנות, פתח חשוף בקיר הסלון לאורך המסדרון הכיל אסופת צינורות ירוקים ארוכים. במדפים היו ספרים טובים. ארון שקוף עם הרבה בקבוקי משקה. שתינו בירה. השוויתי את שלי עם שלו. בכל זאת הוא שתה חצי סנטימטר יותר ממני. ישבתי במרחק, כי לא היה ברור, והוא מיד ביקש שאשב קרוב. זה היה מין בתחפושת של קירבה, בעצם טעות, קירבה בתחפושת של מין. כשביקש שאשב קרוב השעין את ראשי אל חזהו וקירב אליו את שלו. היה בו חום אנושי שעבר מכל מיני מחוות קטנות, דווקא בלי המילים. אני נזכרת שהרכין את אוזנו אלי (כי דיברתי בשקט כהרגלי לפעמים) ואני אמרתי בהתנצלות 'אני מדברת בשקט...' והוא אמר 'לא!' והניע את ראשו בתנועה חדה, כאילו מה פתאום שיגידו משהו רע עלי. הוא היה חמוד חמוד חמוד, לא יודעת איך ולמה, הגוף שלו היה חמוד, הוא לא אהב שנגעתי לו בראש, הוא כמעט ולא דיבר, לא כמו שהתכתבנו, זה היה כמו לפגוש דמות שיוצאת מהתמונה שלה ומחבקת אותך, ואחר כך היא חוזרת אליה ואת חוזרת לעולם שלך.

מדי פעם הוא נגע בזרועי בחיבה. אחרי שהתלבשנו והוא נעל נעליים ואני חיכיתי לידו הוא שוב נפנה אלי וחיבק אותי, כמה שניות ארוכות של נשימה אבל לא יותר מדי כדי לא להיקשר, כך זה הרגיש. חיבוק חם אבל גם מדוד. בזהירות כדי לא לדרוך על זכוכית שנשברה בעבר. סמס כשכבר הייתי בבית – היה כיף ילדונת, לילה טוב.

והיום בבוקר נסעתי עם השכנים לשעבר שהפכו לחברים לתערוכה מדהימה במוזיאון תל אביב - של ליאוניד בלקלב - אמן חרדי-רוסי שנראה כמו ישו. התמונות באתר לא מעבירות את היופי והכוח של הציורים במציאות. אחרי התערוכה שלו לא יכולתי לראות שום ציור אחר במוזיאון - עשינו הפסקת קפה ודיברנו, ואחר כך הביתה.

ההיעדר - החלק הנעדר בדיוקנאות העצמיים, ההשתקפות במראה, ה-interior - מונח שלא הכרתי, הרגישות החיה של האומן כשצייר אחרים, שגם הרקע שלהם הלם אותם והעביר את מה שהוא קלט מעולמם, החופש שניכר בטכניקה שלו ובשליטה המדהימה, אפילו כתמים שנראים כאילו הוא שכח לנקות הושארו במכוון והתאימו לעבודה הספציפית, באחרות הם לא נראו. החזרתיות האובססיבית של דיוקן האמן שמצייר את עצמו מצייר - כאילו הוא מחפש, מחפש מה? ציורי המשפחות, אשתו, אנשים שפגש, שמסרו לו את עצמם לציור בהבעות משתנות שאותן קלט. מקומות בהם הקפיד ואחרים בהם היה פן מופשט, לא מתוך רשלנות אלא משום שכך היה מדויק יותר להעביר. מדהים.

0 תגובות:

פרסום תגובה

Back to Top