אחרי שהמחשב נפתח מוצעת לי תמונה פסטורלית של בית על המים, זוהר שקיעה מרחף בכל מקום, ואני נשאלת אם התמונה מוצאת חן בעיני. אני משתפת פעולה, אבל זה משונה. התמונה הבאה היא של עכברון מציץ מחור של צינור ומכרסם גבעול ירוק על גדות המים; זה מזכיר לי את הרוח בערבי הנחל, אני אומרת שזה כן, מוצא חן בעיני. התמונות נעלמות. ברקע מרחפת השאלה מה פתאום את משתפת פעולה עם משהו בלתי מזוהה, אפילו לא כתבו מי זה, האם הדפדפן, האם גוגל? בקתה על המים ועכברון מכרסם גבעול לא יכולים להיות רעים.
הוא אומר שכשאינו מעשן הוא מרגיש לא במקום, שאינו נמצא כאן. אני אומרת לו שאני תמיד מרגישה שאני לא נמצאת כאן, אבל אם אעשן, לא אהיה כאן באופן מוחלט – בלי ספק אהיה בספירה אחרת לחלוטין.
הכלבים שלו גדולים, כשהזכר שם רגליו הקדמיות על חזי הוא כמעט יותר גבוה ממני, אבל הוא לא נותן לו לעשות את זה ומוריד אותו. הנקבה יותר עדינה, אבל החשש שלה מדביק אותי. אני קצת פוחדת מכלבים. אני לא מכירה אותם, מבחינתי הם יכולים בקלות לנשוך או להתרגז עלי, בתור מישהי שאינה מוכרת להם, ואני נמצאת בביתם.
אנחנו מדברים במשך שעות על גבי שעות, אני תוהה מתי הוא ייגע בי סוף סוף.
יש משהו כואב בתקשורת, לא בשיחה שהיא קלה לשנינו, אני לא יודעת איך להסביר. קשה לי קצת לסבול את האינטראקציה למחרת, וגם את היעדרה. שתיהן קשות לי, מעוררות חרדה. גם הוא חרד. אני מרגיעה אותו אוטומטית, אחר כך גם אני מרגישה חרדה. אין לי כוח להרכיב את המעבדים, אבל בדממה המוחלטת שבין האוזניים ומתוך העייפות אני מרגישה חרדה ודיכאון. אני אוכלת תפוח, מתיקות עסיסית כמו המוות. תה שומר, בית יפה, איש שנראה כמו שבדי, נטול שיער קרקפת, גבות שעירות קצת שלבן נשזר בהן.
כאב בכאב נוגע. הוא טומן את פניו בצווארי הרבה זמן להפתעתי. מחכך את אפו בפניי. לא ממהר להתנשק.
המיטה חמה ואני לא רוצה לצאת ממנה, הוא הולך וחוזר והולך וחוזר בעוד אני מנמנמת. אחרי שהוא חוזר כנראה באופן סופי, אני שמה לב שהבית חשוך, ונראה שהוא הולך לישון. אני אומרת לו שאני צריכה ללכת הביתה, אבל קשה לי מאד לקום. הוא מורט בגופייה שלי כל פעם שאני נפנית ממנו. לבסוף אני מתיישבת עליו בחיוך, הוא מחייך ואומר שלקח כדור שינה. אני לא יודעת מה לעשות. הבית חשוך ויש כלבים גדולים, ואני חצי ערומה, והבגדים שלי חציים במטבח וחציים כאן, ואיך אחזור, ויש גינה לחצות אותה בחוץ. אני שואלת אותו אם ילווה אותי, הוא אומר שכן ושואל עד איפה אני רוצה שילווה. אני רואה שהוא הולך ונרדם. הוא אומר לי תעירי אותי כשתהיי מוכנה. אני מתארגנת, הכלבים ישנים בפינותיהם, אני מדליקה אורות, מביאה את הבגדים ומתלבשת בתוך המיטה. כשאני לובשת חזייה הוא שואל אם זה כיף שיש ציצים. אני שואלת אם היה רוצה ציצים משלו. נדמה לי שכבר שאלו אותי פעם את השאלה הזאת. אני מזמינה מונית. אני אומרת לו שהמונית תיכף מגיעה. שואלת אותו איך אצא, לא צריך לנעול את הדלת? הכלבים יהיו בסדר? הוא ממלמל, אני שואלת מה אמרת, הוא אומר מילה אחר מילה: הכל יבוא על מקומו בשלום. אני מכבה את האור שליד המיטה ומושכת את השמיכה באקט סמלי שתכסה אותו ויוצאת. זה ממש לא קשה.
יש כל מיני בעיות אבל לכתוב זה נחמד, ותמיד נראה יפה יותר מהמציאות, או אולי מייפה את המציאות. אני ילדה חולמת, צריכה שדיסני ילווה אותי בכל אשר אלך, שמשהו יטשטש לי את הראייה. אולי אני באמת צריכה לעשן.
כשאני מזכירה לו למחרת את מה שמלמל הוא אומר שתמיד היה אופטימי לגבי כולם חוץ ממנו. אני עונה שמבינה, ומקווה שתהיה לו גם קצת אופטימיות לגבי עצמו. קצת קשה לי עם זה שהוא מעורר אצלי את המטפלת. אני עייפה מלטפל. הלוואי שהיה מישהו חזק מספיק, אבל למי אין בעיות, וממש השבוע חשבתי על זה שאני צריכה ללכת לטיפול סופסוף, אבל לא יכולה, יש תור. קודם הגדול. ובעצם אם הגדול יטופל, אולי לא אצטרך טיפול. ארצה ללכת ללמוד. המדריך אמר, למקרא ורבט שהבאתי לו השבוע, אני רואה שאת מוכנה לבית הספר לפסיכותרפיה. גם אמר שמבין למה אמרתי שהמטופל הזה זקוק לטיפול פסיכואנליטי. וגם אמר, שעל המקרה הזה היה אומר שזה מקרה לבחינת מומחיות בפסיכולוגיה קלינית. כל כך הרבה מחמאות. ומעל כל זה צל כבד, איזה צל, צל, נו, צילם של כל הדברים הקשים שרובצים על גבי.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
