נשירה

נשירה

Follow by Email

עוקבים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

יום רביעי, 23 בספטמבר 2015


קוצר נשימה מוזר. כן, כמו תמיד חסר לי. אני לא רוצה להיכנס לקונקרטי. מהי הכתיבה. אצבעות מקלידות ומבט מופנה החוצה לתריסים הירוקים מצמחייה שופעת. ג'ונגל פתאומי, בתוכי, פירנאות מכרסמות את ליבי אט אט. ערימת כלים, כביסה, לנקות חדרי אמבטיה, לטאטא, לשאוב. שני בצלים נמים שנתם על שולחני. המבט משוטט מחפץ לחפץ, חולף כמו נגיעה קלה. אם יש מילים הן נקראות, נקרעות ממשמעותן אל מטפורה. מי את? כל הזמן רוצה לחמוק מידיעה מוגזמת, ממודעות כזאת שלא באמת נוכחת, כמו שהיא בכתיבה שלה, כותבת כל כך יפה, בכאילו מעורבות. בלי להביא באמת. ימחאו לה כפיים. היא נמצאת בתוך החבורה. לא שוב. לתת למה שנקרא לו אגו לזוז הלאה ממך, לעוף עם הרוח שמניעה גבעולי פרחים בחוץ ומביאה שמחה קלה ללב, כמו משב חם בתוך הרוח שנוגע ברכות ונעלם, כדי לא לייבש מדי את מעט הלחות שיש. מי את? ולאן את הולכת, מאיפה באת? בימים האחרונים אני רוצה רק לאכול. כמו ברעב של הריון. לבצל יש חריץ לאורך, שנראה כמו עפעף מעט פתוח של דרקון ישן. לא רואים אישון, אבל יש פס צהוב שיתרחב לאש צורבת אם ייפתח עוד וההכרה תבוא.

יום שישי, 11 בספטמבר 2015
אחרי הכנת הקציצות מתיישבת מתילדה אל שולחן המטבח הקטן ומביטה בהר הכלים, מדרונותיו מעוטרים צלחות ופריטים קטנים שהתגלגלו מטה כמו לבה שהתקרשה. היא פותחת את חלון המטבח הצבעוני, שטפט הויטראג' שלו מעוטר בועות שהתעקשו להישאר עליו, ולא משנה כמה מתחה והדביקה והסירה והדביקה אותו, ומתחילה: קודם כפית אחת, שמשמיעה צליל נקישה ענוג ובלתי נשמע כמעט, ואחר כך כמה מזלגות, ומאחר שאף אחד לא צעק מלמטה, כוס, שהרוח שרקה בתוכה לרגע, וצלחת, ועוד אחת, וכשאורות התחילו להידלק בחלונות ממול, מיהרה לאסוף מהר מהר צלחות, קעריות וכוסות, להשליך החוצה בחיוך רחב של מכשפה, מחבת שהשמן ניתז ממנה בעיגול זהוב משחיר, שני סירים, שעשו פה-פם–פם כל הדרך למטה, נתקלים במוטות כביסה ואדני מרפסת, ומתפרקים ברצפת החניה לשברים שחורים
יום שבת, 5 בספטמבר 2015

הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מדי פעם ליקק את שפתיו האדומות המלאות. שדיי נתקלו בבטנו וראשי הגיע מתחת לחזהו. הדירה הייתה בבניין שעבר שיפוצים – חול ואבנים קטנות, פתח חשוף בקיר הסלון לאורך המסדרון הכיל אסופת צינורות ירוקים ארוכים. במדפים היו ספרים טובים. ארון שקוף עם הרבה בקבוקי משקה. שתינו בירה. השוויתי את שלי עם שלו. בכל זאת הוא שתה חצי סנטימטר יותר ממני. ישבתי במרחק, כי לא היה ברור, והוא מיד ביקש שאשב קרוב. זה היה מין בתחפושת של קירבה, בעצם טעות, קירבה בתחפושת של מין. כשביקש שאשב קרוב השעין את ראשי אל חזהו וקירב אליו את שלו. היה בו חום אנושי שעבר מכל מיני מחוות קטנות, דווקא בלי המילים. אני נזכרת שהרכין את אוזנו אלי (כי דיברתי בשקט כהרגלי לפעמים) ואני אמרתי בהתנצלות 'אני מדברת בשקט...' והוא אמר 'לא!' והניע את ראשו בתנועה חדה, כאילו מה פתאום שיגידו משהו רע עלי. הוא היה חמוד חמוד חמוד, לא יודעת איך ולמה, הגוף שלו היה חמוד, הוא לא אהב שנגעתי לו בראש, הוא כמעט ולא דיבר, לא כמו שהתכתבנו, זה היה כמו לפגוש דמות שיוצאת מהתמונה שלה ומחבקת אותך, ואחר כך היא חוזרת אליה ואת חוזרת לעולם שלך.
Back to Top