זו התחושה, קהות חושים כבדה כעופרת שמזכירה לי את הספר של קאמי 'הזר', שרידי מיגרנה שהפילו אותי לשינה כשחזרנו, אני והקטנה, מסיבוב קניות שהיה לי משום מה מתיש. תחושה של אובדן, כאילו משהו לא בסדר ואני לא יודעת מה, החיים רצים רצים ואני לא אוחזת אפילו בזנבם.
לא יודעת למה נפלתי לתחושה הכבדה הזאת, לקהות החושים שמתלווה להתקף דיכאון חריף, שהמון זמן לא חוויתי. מהסוג שמחשבות התאבדות חולפות לך בראש. אני לא יודעת אם לכתוב פה משפט מרגיע, או ללכת עם מה שעובר לי בראש ולא להרגיע. התכתבות עם חבר במייל הכניסה את המקום של החיות, של החיים. כשאני כותבת על הדבר הזה שכבד כמו עופרת אני שוקעת שוב. לא יודעת אם זה טוב, להכנס לשם, או שמא עדיף לצאת משם החוצה בלי להתעסק בזה. מולי על השולחן הספר של אל אלווארז (האל הפראי), לא כתוב שם אבל אני יודעת שהוא בעלה של אן אלווארז, שכתבה את הספר הכל כך יפה "נוכחות חיה" על עבודה עם ילדים במצבים קשים מאוד, אוטיסטים קשים, פסיכוטיים, שצריך לקרוא להם באופן פעיל ממש כדי להחזיר את הנפש ולהצמיח אותה שכן גם נפש יכולה למות או אף לא להיוולד בתוך גוף חי. אל אלווארז כותב בספרו על סילביה פלאת אבל לא רק, היה לו קשר איתה, הם נפגשו מספר פעמים, היא הראתה לו שירים. בזמנו התעסקתי הרבה עם הספרים של סילביה פלאת, קראתי את היומן שלה, את הספר פעמון הזכוכית, את השירים. כתבתי סמינריון על הנושא של התאבדות, קראתי גם את 'הלילה ממהר לרדת' של קיי רדפילד ג'יימיסון, שכתבה גם את 'נפש לא שקטה' (שאף אותו קראתי), קראתי הכל, גם את 'חשיכה נראית' של ויליאם סטיירון, שניסה להתאבד בשיא הקריירה שלו.
תמיד במי האפסיים, בשיפוליים, המחשבה שאני רק מחקה, נוגעת אבל לא שם, רק צופה (באמא שלי?), ועכשיו חושבת שזו גם החוויה הפרטית. הנפילה שמתרחשת מדי פעם. לפעמים רכה יותר לפעמים קשה, מטלטלת ומערערת. זה קשור ולא קשור לחיים עצמם, שהם לא קלים לי אמנם, אבל זה לא רק החיים - לכולם יש דברים שקשה להתמודד איתם.
יש לו ציטוטים מאד יפים (לכל הספרים שהזכרתי, במפתיע):
החיים הם למעשה מאבק. הזדון הוא חצוף ועז; היופי מקסים אך נדיר; הטוב נוטה מטבעו להיות רפה-כוח; האיוולת נוטה מטבעה להיות מתריסה; הרשעות לנצֵח; חסרי הדעת נוטים לשכון במקומות הרמים, בעלי הדעת במקומות השפלים, והאנושות בכללה נוטה להיות אומללה. אך העולם כפי שהוא כיום איננו אשליה, לא פרי הדמיון, לא חלום בלהות על משכבנו בלילות; אנחנו מתעוררים אליו שוב ושוב; לא נוכל לשכוח אותו, לא להכחישו ולא לוותר עליו. (הנרי ג'יימס).
וגם: "אלוהים ברא הכול מן הלא-כלום. אך הלא-כלום עודנו מבצבץ." (פול ולרי)
כן, לא קל לי עם הבן. כתבתי לפני כמה זמן ולא יכולתי להעלות. הנה חלק:
אני מרגישה שהוא נמס לי בין הידיים, הוא כל כך מסכן, עייף נורא,
והשינה אינה מביאה לו רווחה, הוא מתעורר עייף, השינה אינה טובה. אני מפחדת. כתוב
באתר שהם מפתחים דיכאון וחרדה בגלל מעגל הקסמים הזה, בגלל שאיכות השינה שלהם לא
טובה, והם סובלים ממיעוט שינה או מעודף שינה, ופה ושם גם שינה רגילה, ושגם אם
מקבלים טיפול תרופתי, זה לא משפר את איכות השינה והם קמים עייפים. אני מתה מפחד.
אני מנסה לשכנע אותו ללכת לשחות, לעשות ספורט, הוא מתעקש שאין טעם. שהוא עייף וזה
יגרום לו להיות יותר עייף. אני אומרת שלפחות זו תהיה עייפות גופנית טובה ושזה
יזרים לו חומרים טובים בגוף. הוא אומר שאני לא מבינה, שאין לי מושג מה עובר עליו.
זה הורג אותי מבפנים. אולי אני לוקחת דברים קשה מדי – ככה אני באמת רגילה,
והאבסורד היה שהוא זה שהיה מרגיע אותי תמיד, יש לו יכולת טובה לקחת דברים
בפרופורציה. וכעת אין מי שירגיע. הוא אומר לבסוף שהרופאה אמרה שזה יכול לעבור
כשהוא יגדל ויצא מגיל הנעורים. אני לא זוכרת את זה. הוא אומר שהוא זוכר. אני לא
יודעת אם לסמוך על זה. ואם זה לא יעבור הוא לא יודע איך יהיה. אני מתה מפחד 2 (או
3?) אני לא עמידה לזה, אני לא עומדת בזה. מה עושים הורים שיש להם ילדים שחולים
במחלה ממש קשה, שחלילה הורגת? אין לי מושג. אני לא יודעת מה לעשות. הוא שונא לדבר
על הנושא הזה. אבל כל פעם שהוא מתלונן אני מנסה לחשוב על פתרונות. אוטומטית, והוא
דוחה את כולם. אולי מה שהוא צריך הוא שאכיל, אבל זה כל כך קשה להכיל משהו שאת לא
יודעת אם ייגמר, ואיך ישתפר? תכילי, ואז מה? ממה יתעודד? הוא מתנדנד מעייפות ואני
שונאת את הדבר הזה במוח שלו, שגורם לו להיות ככה. אני שונאת את זה שאין מאיפה
להיעזר. קשה לו, ואין בשום מקום עזרה. אכתוב ליונתן שיתקשר וישאל את הרופאה ההיא,
אם היא מכירה את התחום, ואם לא אז אם יש לה המלצה. אנחנו חייבים למצוא משהו. כתבתי
לג' שתברר במכון שנמצא בקנדה, היא אמרה שתשאל מישהי שמכירה.
האם זה התחיל משם? ההידרדרות עד לתחושת הדיכאון הקשה של הימים האחרונים? לא יודעת אם זה נחשב טריגר.
מה נכון לעשות? הבד של כותונת הלילה דק ונעים, מכותנה לבנה עם פרחים קטנים, בד של כותנות של פעם. לא טריקו גמיש. אני אוהבת שהוא כל כך אוורירי. זה, וסיכה עם תות שדה קטן בקצה, ופטרייה קטנה שצמחה לי בעציץ לפני כמה ימים (ונבלה מהחום) וכוס תה ניחוחי (במזגן) ולטרוח במטבח - אבל כל פעם שאני נזכרת, כבד לי. למה כל כך כבד? אולי כי מעלה זכרונות מאמא. שבלתי נסבל להכיל אותם. נכון שלא קל לגדל ילדים, אבל אם את צריכה להיזכר בדברים קשים מנשוא תוך כדי, אבל שילכו כבר לעזאזל, הדברים הישנים האלה, הפחדים, הכעסים והקנאות, בפרט הקנאה, בכל מי שטוב לו, שהיא בלתי נסבלת מהמון כיוונים, ובפרט מהכיוון של לא נוח לי לראות את עצמי מקנאה.
מעלעלת בספר. ההתעסקות שלו בסילביה פלאת מזכירה לי את ההתעסקות שלי, מסכנה סילביה, כל כך הרבה אנשים התעסקו בה והשתמשו בה שעדיף למות. המין האנושי לפעמים בלתי נסבל, חופר ונודניקי שזה נורא :)
נזכרת במטופל: שיקפתי את התסכול שלו: אנחנו חושבים אחרת על אמונה באלוהים (וזה ערער את הביטחון שלו בי), אני לא יכולה להציע לו את החיבוק הממשי, האמיתי, שהוא כל כך זקוק לו, אני לא יכולה להציע פתרונות לנפילות הפסיכוטיות שקורות למרות התרופות. אבל מה שמעניין הוא שלפעמים עצם ההבנה וההשתתפות בחוויה גם אם היא של תסכול וייאוש מאפשרת הקלה, ושהוא אחר כך מתפנה להתקדם הלאה, לקום וללכת לאנשהו טוב יותר, שאני עצמי לא הייתי יכולה להציע אותו לעולם.
יכול להיות שאני נלחצת יותר מדי. כמה הייתי רוצה שבתוכי תהיה מישהי יציבה ובטוחה, שיודעת ברור, ולא את הטיפוסית האבודה הזאת :) שאין לה מושג מכלום מה קורה בחיים האלה.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
