נשירה

נשירה

Follow by Email

קוראים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

  • Eliphal

    קטע מרגש שיש בו כ״כ הרבה, אבל בעיקר געגוע. ולא געגוע למשהו שהלך ואיננו אלא למשהו שקיים ונמצא כאן. גם געגוע כזה קיים ואת ציירת אותו כאן במילים ללא...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    קראתי אותך בנשימה אחת.... מקסימה , כל כך נהנית לקרוא אותך , אין לי השגות , הכתיבה שלך זורמת בלי ערוצי נחל ....זה הדימוי שזרם לי בראש.. מלבד זאת אלה...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • עדה ק

    זה נכון שלפעמים קשה לכתוב במילים את הזכרונות שמורגשים 'יותר יפה ויותר חזק מאשר לכתוב' עליהם, אבל מסתבר שהצלחת, ואפילו בלי סימני פיסוק.

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Empiarti

    "והפעם הייתי מי שהרגשתי כמו שרציתי להיות וללא חרדה או לחץ או בושה" המשפט הזה תפס אותי חזק. היית מי שהרגשת כמו שרצית להיות. זו התשובה שלך למשפט...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    וואו איזה מתוקה את בתמונה, והתרגיל על הגזר חמוד מאוד , אהבתי :-)
    שולחת חיבוקים יקירתי ♥

    Amanda: עשירי ביוני · 8 years ago

  • כמו מניפה

    כתיבה בלי סימני פיסוק משאירה אותי חסרת נשימה, כמו שקטע כזה צריך לעשות. הציטוט יפה מאוד בעיני, ומאוד מתאים לקטע כולו. יש בו משהו אוורירי ושברירי,...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    וואו , ממש דייסת רגשות ♥ וזה מעניין .. כי אני חשבתי על הדייסה עוד לפני שתיארת אותה לפרטיה ... כולל התחושה המנחמת :-) קצת בהלם מזה :-) כמו תמיד את...

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • שיק

    אווהוו דיסת הסולת!!! הכי שווה בעולם! ומידי פעם - בזמן שפינוק עצמי הכי נדרש...זה מה שאני מכינה לי!

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • עדה ק

    לא קראתי, אבל זה מזכיר לי את הסיום של ספר אחר, 'מסעדת הגעגועים' של אן טיילר. משהו בסופו, אם כי שם נראה לי שאין החלטה מודעת מן הסוג הזה.

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • Eliphal

    מטלטל, אמנדה. החיבורים שעשית בין אוכל שמחבר לבין הבטחות כתובות לבשל לך לבין מזון שנשרף כי בתת מודע רצית שמישהו יבשל אוכל שמחבר בין בני אדם. כולי...

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

יום שלישי, 21 ביולי 2015
בזמן האחרון אני מכונסת בעצמי. לא רוצה לכתוב כאן.

מה שכן רציתי לספר על החבר שלנו, ההוא שיש לו פנטזיות אלימות, הייתה פגישה נוגעת ללב שבמהלכה בין השאר אמר שמרגיש מאד רגוע אצלי ורוצה לישון. ושתקנו לפרקי זמן שבהם הוא נח, אפילו לא התאמץ לחייך. ישבנו וראינו זה את זו מזווית העין, נושמים בשקט. זה היה אינטימי כמו לשכב במיטה ולהתבונן בתקרה ביחד אבל גם בנפרד. לאט לאט מתגלים שורשי הפנטזיות. עולים כמו עשן סיגריות שחודר לאף.
הוא היחיד שהגיע, כל האחרים ביטלו, וגם אני מגיעה מאוחר, החופשה והחום בחוץ משפיעים, הייתה לי גם הדרכה מאד טובה שסידרה לי את הראש קצת.
הכאב כמו גוש שנודד מהגרון אל הבטן אל קפלי הזרועות, שם יש לי פריחה. השקט כמו קערת זכוכית עגולה שבתוכה כעך יחיד שחתיכה ממנו חסרה. נשרף לי סיר עם אורז, כל כך שצריך לזרוק את הסיר, אין סיכוי שאצליח לנקות. גם לפני שבועיים בערך נשרף סיר אחר, אבל הוא היה סיר איכותי אז אחרי כמה ניסיונות להרתיח עם טבליות של המדיח ועוד משהו ששכחתי מה, שלא הצליחו, חיכיתי כמה ימים עם מי ההשריה ואז קרצפתי בעזרת צמר ברזל. אבל הסיר הנוכחי אבוד - המתכת לא הייתה משהו, והאורז שבתוכו נשרף כמעט כולו :) נורא ואיום. בעקבות הדרכה שקיבלנו ממכבי אש לא מזמן בעבודה, החלטתי לקנות מטף כיבוי, ושכחתי, ועכשיו נזכרתי - עם היסטוריה כזאת של סירים שרופים, אני חייבת מטף כיבוי. הבעיה שלי היא עם תבשילים שצריך לבשל לאורך זמן - זה היה אורז מלא. אני צריכה להישאר במטבח עד שהאוכל יהיה מוכן (לא תמיד זה עוזר :( אולי צריך להשתמש בשעון? לחשוב על שעה מסוימת שצריך לבוא לבדוק.

הגעגועים שורפים כנראה, מכלים את האורז בעשן. אני לא יכולה להסביר.
קטעים מזמן אחר

הדממה השוררת כשאני בלי

חמימה כפוך לא מוחשי


הילד שחיפש אותי בכל הקומות ובכה לא הגיע

אימו חשבה שהיום יום אחר

המתנות שהכנתי נשארו מיותמות על השולחן

האשמה לא פגה והמרחק בינינו התייבש והתקשה כמו קרום

ממתין לדמעות מלוחות שימיסו או לנשיבת נשימה שתפשיר
Back to Top