נשירה

נשירה

Follow by Email

קוראים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

  • Eliphal

    קטע מרגש שיש בו כ״כ הרבה, אבל בעיקר געגוע. ולא געגוע למשהו שהלך ואיננו אלא למשהו שקיים ונמצא כאן. גם געגוע כזה קיים ואת ציירת אותו כאן במילים ללא...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    קראתי אותך בנשימה אחת.... מקסימה , כל כך נהנית לקרוא אותך , אין לי השגות , הכתיבה שלך זורמת בלי ערוצי נחל ....זה הדימוי שזרם לי בראש.. מלבד זאת אלה...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • עדה ק

    זה נכון שלפעמים קשה לכתוב במילים את הזכרונות שמורגשים 'יותר יפה ויותר חזק מאשר לכתוב' עליהם, אבל מסתבר שהצלחת, ואפילו בלי סימני פיסוק.

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Empiarti

    "והפעם הייתי מי שהרגשתי כמו שרציתי להיות וללא חרדה או לחץ או בושה" המשפט הזה תפס אותי חזק. היית מי שהרגשת כמו שרצית להיות. זו התשובה שלך למשפט...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    וואו איזה מתוקה את בתמונה, והתרגיל על הגזר חמוד מאוד , אהבתי :-)
    שולחת חיבוקים יקירתי ♥

    Amanda: עשירי ביוני · 8 years ago

  • כמו מניפה

    כתיבה בלי סימני פיסוק משאירה אותי חסרת נשימה, כמו שקטע כזה צריך לעשות. הציטוט יפה מאוד בעיני, ומאוד מתאים לקטע כולו. יש בו משהו אוורירי ושברירי,...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    וואו , ממש דייסת רגשות ♥ וזה מעניין .. כי אני חשבתי על הדייסה עוד לפני שתיארת אותה לפרטיה ... כולל התחושה המנחמת :-) קצת בהלם מזה :-) כמו תמיד את...

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • שיק

    אווהוו דיסת הסולת!!! הכי שווה בעולם! ומידי פעם - בזמן שפינוק עצמי הכי נדרש...זה מה שאני מכינה לי!

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • עדה ק

    לא קראתי, אבל זה מזכיר לי את הסיום של ספר אחר, 'מסעדת הגעגועים' של אן טיילר. משהו בסופו, אם כי שם נראה לי שאין החלטה מודעת מן הסוג הזה.

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • Eliphal

    מטלטל, אמנדה. החיבורים שעשית בין אוכל שמחבר לבין הבטחות כתובות לבשל לך לבין מזון שנשרף כי בתת מודע רצית שמישהו יבשל אוכל שמחבר בין בני אדם. כולי...

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

יום ראשון, 12 ביוני 2016
זה רק בגלל שיש חופש וזמן :)

חשוב לי להוסיף שכל כך מחריד מה שאירע באורלנדו ושמחשבותיי עם האנשים שם.

עוד מתרגילי הכתיבה: חלק ראשון חימום, חלק שני תרגיל מעשי.


זו לשון, מתרפה וגדלה בחלל הפה
אוי כמה אני מתגעגעת
ים כתום עתיר כימיקלים
אין מילים. תחושה של אבן עומדת בגרון

לא רוצה לכתוב סתם
לעוף לשם?
מת ג ע ג ע ת
לא'?
עמום לי, לא בטוחה כנראה כן למשהו הזה שהיה שם ובגלל שאינו דחף לבטל לומר שלא חשוב.

פק קטן

לא רוצה לשמוע משום מה. המוזיקה מפריעה לי.. טוב שיכולה לכבות אצלי. תנועות השולחן מהוות זרם של פעילות שלכשתפסק אדע – כבר לא כותבים עוד. תנועה משמעה חיים. גם לי' אני מתגעגעת

אנחה

לא צריך לחשוב יותר מדי. בתוך הקש את תוהה אם יהיו כמה גרעינים כדי להושיט, להראות בכף היד – הנה זה יש. לא כמו האַיִן הרִיק

לנוח לרגע מכתיבה ולחוש בתנועת השולחן, מנדנדת, מערסלת בתוך תחושה של אנשים שנעים לידך, נמצאים, אך בו בזמן את עם עצמך. המוזיקה כנראה לא מפריעה להם. אני אוהבת את הדממה, השקט המוחלט לפעמים. בתוכה יש קול, קול פנימי, קול של היותי, אולי זה קול הגוף, או הדים של גירוי העצבים, או שמא זהו קול הנפש, בתוך הדממה יש נהמה, יש מחפשת מילים כדי לתאר. הקול הזה, קול שאינו, קול שישנו, אין אותו בחוץ. רק בפנים.

אני נעה ונדה, מחפשת כמו בסיפור הבגידה בסבתא וודרול, כשהיא שוקעת בתוך עצמה לפני מותה. כשמילים וקולות ותמונות עולים ומציפים בקצב משלהם, עם מוזיקה פנימית, שהולכת ודועכת עד שסבתא מחליטה, ובנשיפת החלטתה היא מכבה את הנר.



אני מחפשת אוכל בכל הבית, שום דבר לא נראה לי טעים, במקרר יש לחם דגנים ולחם לבן, לחמניות דגנים, גבינה, לבנה, חומוס, חמוצים, מרק מאתמול, אורז משלשום, דובדבנים, פלפל צהוב, ביצים, סולת, קמח תירס, שמנת, חלב, חלב קוקוס, מה אני אוכל? מה להכין? משהו מעגבניות? להכין פולנטה? חביתה? שקשוקה? אולי פתיתים? דייסה? אמא? אתה?

אני רוצה לאכול כדי לסתום, שום דבר לא סותם. איזה אוכל אני אוכל? אני מתגעגעת לאוכל שמחבר בין אנשים, אני רוצה מישהו שיודע להכין אוכל, אני רוצה לאכול עם העיניים, לראות אותך מכין את מה שאתה יודע להכין, שותה את האלכוהול שלך ומבשל ארוחה שלמה לאנשים שעוד מעט יגיעו אבל רק אני אהיה שם, אמרת פעם שבא לך להכין לי אוכל, לבשל לי, זה היה בתקופה שכל הזמן נשרף לי אוכל, כל מה שהכנתי היה נשרף והופך לפחמים שחורים בתוך הסיר, או התבנית, בנס לא קרתה שריפה, אתה צחקת מזה אבל גם הבנת ורצית להכין לי אוכל, כי באופן סמלי לא הצלחתי להכין משהו לאכול, רציתי כנראה מישהו שיבשל לי, אבל זה נשאר בדיבורים ובכתיבה, ולא הכנת לי אף פעם שום דבר.

עכשיו אנחנו כבר לא בקשר. אני כבר לא מחכה לכתובת שבמייל שתתעבה ותנכיח את המכתב שלך, ולהבהוב הצ'ט או לסמס. אני מוציאה מהמקרר סולת וחלב ומכניסה לסיר, מוסיפה רק קצת סוכר כי כך אני אוהבת את הדייסה, רק קצת מתיקות, ולהרגיש את הנחמה המשביעה של הסולת בחלב, את החמימות שממלאת את הבטן ואולי מזכירה לי משהו ראשוני כל כך של חיבור אימהי ישן. כל כך ישן שאינני זוכרת אותו אפילו, יש לי רק את הסיפורים עלי: איך לא היית מוכנה לאכול שום דבר חוץ מדייסה או חלב, וכבר היית צריכה להתחיל לאכול אוכל נוסף, לא רק כל מה שלבן, לאכול גם את הירקות, הבשר והעוף של המציאות, דברים שחיים או צומחים והורגים אותם כדי לאכול ולחיות, אינך יכולה להישאר רק בתוך הקמח והחלב האימהיים שלכאורה אינם בשר ודם, קמח וחלב שמסתירים את המוות כמו גם את החיים, שצריך להניח להם יום אחד ולחשוב על משהו אחר שאפשר להכניס לבטן, שטעים לך לאכול אותו, למשל ערמונים ואגוזי אלסר, כי זה יער וסנאים, כי את לא רוצה לגדול, והאם תגדלי פעם?



Back to Top