נשירה

Follow by Email
Archive
- יוני 2016 (4)
- מאי 2016 (1)
- אפריל 2016 (2)
- מרץ 2016 (6)
- פברואר 2016 (1)
- ינואר 2016 (8)
- דצמבר 2015 (3)
- נובמבר 2015 (2)
- אוקטובר 2015 (2)
- ספטמבר 2015 (3)
- אוגוסט 2015 (7)
- יולי 2015 (8)
- יוני 2015 (5)
Categories
קוראים
רשומות פופולריות
-
היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה ...
-
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
-
(אתם לא חייבים להגיב אם אני כותבת פוסטים ברצף :)
-
אני נטולת מילים בזמן האחרון אבל טום יורק מדבר במקומי הוא מזכיר לי קצת אותך לפחות חיצונית הגוף שלו נראה חם ונושם עטוף בחולצ...
-
שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעני...
-
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מ...
-
אני מדמיינת שאני בערסל מבד רך עם גדילים, קשור בין שני עצים (איזה מין ערסל לא קשור בין עצים? זה לא ערסל אם אין עצים מהצדדים) החיי...
-
באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו והפעם היי...
-
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים. ...
-
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתו...
Blogroll
-
לפני 2 ימים
-
לפני חודש
-
לפני 2 שנים
-
לפני 3 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
תגובות אחרונות באתר
-
Eliphal
קטע מרגש שיש בו כ״כ הרבה, אבל בעיקר געגוע. ולא געגוע למשהו שהלך ואיננו אלא למשהו שקיים ונמצא כאן. גם געגוע כזה קיים ואת ציירת אותו כאן במילים ללא...
-
Zvia Bachar
קראתי אותך בנשימה אחת.... מקסימה , כל כך נהנית לקרוא אותך , אין לי השגות , הכתיבה שלך זורמת בלי ערוצי נחל ....זה הדימוי שזרם לי בראש.. מלבד זאת אלה...
-
עדה ק
זה נכון שלפעמים קשה לכתוב במילים את הזכרונות שמורגשים 'יותר יפה ויותר חזק מאשר לכתוב' עליהם, אבל מסתבר שהצלחת, ואפילו בלי סימני פיסוק.
-
Empiarti
"והפעם הייתי מי שהרגשתי כמו שרציתי להיות וללא חרדה או לחץ או בושה" המשפט הזה תפס אותי חזק. היית מי שהרגשת כמו שרצית להיות. זו התשובה שלך למשפט...
-
Zvia Bachar
וואו איזה מתוקה את בתמונה, והתרגיל על הגזר חמוד מאוד , אהבתי :-)
שולחת חיבוקים יקירתי ♥ -
כמו מניפה
כתיבה בלי סימני פיסוק משאירה אותי חסרת נשימה, כמו שקטע כזה צריך לעשות. הציטוט יפה מאוד בעיני, ומאוד מתאים לקטע כולו. יש בו משהו אוורירי ושברירי,...
-
Zvia Bachar
וואו , ממש דייסת רגשות ♥ וזה מעניין .. כי אני חשבתי על הדייסה עוד לפני שתיארת אותה לפרטיה ... כולל התחושה המנחמת :-) קצת בהלם מזה :-) כמו תמיד את...
-
שיק
אווהוו דיסת הסולת!!! הכי שווה בעולם! ומידי פעם - בזמן שפינוק עצמי הכי נדרש...זה מה שאני מכינה לי!
-
עדה ק
לא קראתי, אבל זה מזכיר לי את הסיום של ספר אחר, 'מסעדת הגעגועים' של אן טיילר. משהו בסופו, אם כי שם נראה לי שאין החלטה מודעת מן הסוג הזה.
-
Eliphal
מטלטל, אמנדה. החיבורים שעשית בין אוכל שמחבר לבין הבטחות כתובות לבשל לך לבין מזון שנשרף כי בתת מודע רצית שמישהו יבשל אוכל שמחבר בין בני אדם. כולי...
חשוב לי להוסיף שכל כך מחריד מה שאירע באורלנדו ושמחשבותיי עם האנשים שם.
עוד מתרגילי הכתיבה: חלק ראשון חימום, חלק שני תרגיל מעשי.
זו לשון, מתרפה וגדלה בחלל הפה
אוי כמה אני מתגעגעת
ים כתום עתיר כימיקלים
אין מילים. תחושה של אבן עומדת בגרון
לא רוצה לכתוב סתם
לעוף לשם?
מת ג ע ג ע ת
לא'?
עמום לי, לא בטוחה כנראה כן למשהו הזה שהיה שם ובגלל שאינו דחף לבטל לומר שלא חשוב.
פק קטן
לא רוצה לשמוע משום מה. המוזיקה מפריעה לי.. טוב שיכולה לכבות אצלי. תנועות השולחן מהוות זרם של פעילות שלכשתפסק אדע – כבר לא כותבים עוד. תנועה משמעה חיים. גם לי' אני מתגעגעת
אנחה
לא צריך לחשוב יותר מדי. בתוך הקש את תוהה אם יהיו כמה גרעינים כדי להושיט, להראות בכף היד – הנה זה יש. לא כמו האַיִן הרִיק
לנוח לרגע מכתיבה ולחוש בתנועת השולחן, מנדנדת, מערסלת בתוך תחושה של אנשים שנעים לידך, נמצאים, אך בו בזמן את עם עצמך. המוזיקה כנראה לא מפריעה להם. אני אוהבת את הדממה, השקט המוחלט לפעמים. בתוכה יש קול, קול פנימי, קול של היותי, אולי זה קול הגוף, או הדים של גירוי העצבים, או שמא זהו קול הנפש, בתוך הדממה יש נהמה, יש מחפשת מילים כדי לתאר. הקול הזה, קול שאינו, קול שישנו, אין אותו בחוץ. רק בפנים.
אני נעה ונדה, מחפשת כמו בסיפור הבגידה בסבתא וודרול, כשהיא שוקעת בתוך עצמה לפני מותה. כשמילים וקולות ותמונות עולים ומציפים בקצב משלהם, עם מוזיקה פנימית, שהולכת ודועכת עד שסבתא מחליטה, ובנשיפת החלטתה היא מכבה את הנר.
אני מחפשת אוכל בכל הבית, שום דבר לא נראה לי טעים, במקרר יש לחם דגנים ולחם לבן, לחמניות דגנים, גבינה, לבנה, חומוס, חמוצים, מרק מאתמול, אורז משלשום, דובדבנים, פלפל צהוב, ביצים, סולת, קמח תירס, שמנת, חלב, חלב קוקוס, מה אני אוכל? מה להכין? משהו מעגבניות? להכין פולנטה? חביתה? שקשוקה? אולי פתיתים? דייסה? אמא? אתה?
אני רוצה לאכול כדי לסתום, שום דבר לא סותם. איזה אוכל אני אוכל? אני מתגעגעת לאוכל שמחבר בין אנשים, אני רוצה מישהו שיודע להכין אוכל, אני רוצה לאכול עם העיניים, לראות אותך מכין את מה שאתה יודע להכין, שותה את האלכוהול שלך ומבשל ארוחה שלמה לאנשים שעוד מעט יגיעו אבל רק אני אהיה שם, אמרת פעם שבא לך להכין לי אוכל, לבשל לי, זה היה בתקופה שכל הזמן נשרף לי אוכל, כל מה שהכנתי היה נשרף והופך לפחמים שחורים בתוך הסיר, או התבנית, בנס לא קרתה שריפה, אתה צחקת מזה אבל גם הבנת ורצית להכין לי אוכל, כי באופן סמלי לא הצלחתי להכין משהו לאכול, רציתי כנראה מישהו שיבשל לי, אבל זה נשאר בדיבורים ובכתיבה, ולא הכנת לי אף פעם שום דבר.
עכשיו אנחנו כבר לא בקשר. אני כבר לא מחכה לכתובת שבמייל שתתעבה ותנכיח את המכתב שלך, ולהבהוב הצ'ט או לסמס. אני מוציאה מהמקרר סולת וחלב ומכניסה לסיר, מוסיפה רק קצת סוכר כי כך אני אוהבת את הדייסה, רק קצת מתיקות, ולהרגיש את הנחמה המשביעה של הסולת בחלב, את החמימות שממלאת את הבטן ואולי מזכירה לי משהו ראשוני כל כך של חיבור אימהי ישן. כל כך ישן שאינני זוכרת אותו אפילו, יש לי רק את הסיפורים עלי: איך לא היית מוכנה לאכול שום דבר חוץ מדייסה או חלב, וכבר היית צריכה להתחיל לאכול אוכל נוסף, לא רק כל מה שלבן, לאכול גם את הירקות, הבשר והעוף של המציאות, דברים שחיים או צומחים והורגים אותם כדי לאכול ולחיות, אינך יכולה להישאר רק בתוך הקמח והחלב האימהיים שלכאורה אינם בשר ודם, קמח וחלב שמסתירים את המוות כמו גם את החיים, שצריך להניח להם יום אחד ולחשוב על משהו אחר שאפשר להכניס לבטן, שטעים לך לאכול אותו, למשל ערמונים ואגוזי אלסר, כי זה יער וסנאים, כי את לא רוצה לגדול, והאם תגדלי פעם?