בבוקר נזכרתי בשיר של אריאל זילבר (כשאת קמה בבוקר ומתלבשת / את שותה כוס קפה ונזכרת / איך בלילה הוא שוב הופיע בחלום)
אני קמה אחרי שינה עמוקה מאוד, השעה סבירה לקום בה. אני נזכרת שבלילה לא הרגשתי טוב. אבל עכשיו אני בסדר. אני תוהה אם גם אני אמות בשנתי בעתיד (הרחוק, אל תדאגו, אם כי בלילה תהיתי אם אמות בשנתי בקרוב :) אני לובשת סוודר מעל הפיג'מה, גורבת גרביים חמות ונועלת נעלי בית, הולכת לשירותים, פותחת חלונות, יוצאת למטבח, מלטפת את סטרוברי, שמה להם אוכל ולי מים בקומקום האדום החדש, פותחת חלון. מיאו אוכל, מתחכך ברגלי לשלום ויוצא לעבודת יומו דרך החלון :) סטרוברי לא אוכלת בבוקר, היא מעדיפה לשבת ולהסתכל עלינו מתהלכים אנה ואנה. הקטנה לקחה רק את התפוח והעוגיות שהכנתי לה אתמול, והשאירה את הסנדביצים ועגבניות השרי. לא חשוב, אני אקח אותם. יש לה מבחן היום והיא מעדיפה לקנות בקפטריה את המזון שמשאיר אותה ערה ומרוכזת (אני זוכרת רק את הקולה).
אני כותבת יומן. יש לי קובץ ואני משתדלת לכתוב בו כל יום, בכנות מוחלטת. לפעמים אני כותבת רק משימות שעלי לעשות, ולפעמים בדיוק את כל מה שעובר לי בראש ושאיני יכולה לשים את זה באף מקום, שחשוב לי בכל זאת לתת לו ביטוי ולהתחבר אל עצמי. הכתיבה היא לגמרי תרפיה בשבילי, וכאשר הגעתי למצב שבו אני לא יכולה להיחשף לחלוטין בשום מקום, התחלתי לכתוב יומן. יש לי מתחת לשולחן שתי קופסאות גדולות שאחת מהן מלאה יומנים שכתבתי בשנות העשרים שלי. מן הסתם טחנתי לעייפה אותם נושאים עד בלי די :) לא, אני זוכרת שזה היה משהו, הייתי אז בטיפול הארוך הראשון שלי, וכשהוא הסתיים אני זוכרת שחשבתי בחרדה על האפשרות שאתחתן עם מישהו שלא תהיה לו שום גישה לחיים הכתובים האלה, העשירים והמלאי משמעות כל כך באותו הזמן, שאהיה עם מישהו שלא יכיר אותי ככה. שלא אוכל להתחבר או להתקרב אליו ככה. אבל לבסוף זה מה שעשיתי. את זוכרת? כן, אני נזכרת עכשיו.
זמן של אשפוז והחלמה אחרי ניתוח, כששוכבים ואי אפשר לעשות הרבה עם עצמך, ואחר כך כשאת קצת מסתובבת אבל הגוף לא יכול לעשות הרבה דברים, תמיד יוצא זמן של חשבון נפש ושל התבוננות במראה מציאותית מאוד, של כל מה שיש לך בחייך וכל מה שאין לך, וכל מה שהיית רוצה, והזמן שעבר מול הזמן שיש לך, וכולי וכולי.
ובשונה מפעם - לא להמעיט בערך הדברים, לא לזלזל, להחזיק בידיים יציבות וחמות את הדברים.
דמעות ממלאות את העיניים
זה קרוב וגם לא לגמרי קרוב ליומן. אני שמחה שיש את היומן, שם אני 'הולכת עד הסוף' :) אולי יהיה פעם יום שבו אוכל לשתף מישהו בדברים שממלאים את הנפש שלי. אני משתדלת להיות כנה שם, לא להכניס דרמות, לא לחשוב בצורה ספרותית או מטאפורית אלא אם זה עולה באמת, מעצמו. לא להתקשט. זה החוק היחיד, מעבר לזה אני עושה שם מה שבא לי.
אני סורגת עכשיו כובע שני לקטנה. מצאתי צמר וחלקים שסרגתי מלפני 30 שנה בבית, גילגלתי מחדש את הצמרים ופרמתי מה שאפשר היה לפרום, ואת היריעת צמר שהיה קשה מדי לפרום (כי סגורה ותפורה) נתתי לחתולים - שמתי להם בתוך הקופסה שבה הם אוהבים להתכרבל ולישון. זה תמיד מזכיר לי את הקן שמומינטרול מקים לעצמו בלב הבלגן, ומרפד לעצמו בכל מיני חפצים וצמר. אחר כך אסרוג כובע שני (באדום כהה) לגדול, ואז כובע שלישי לקטנה (הראשון היה בתכלת ולבן שהגדול לא אוהב) ואז כובע לעצמי :) הירוק בקבוק הזה מאד מחמיא לי, שמתי לב כשמדדתי. וגם הבורדו. מקווה שיישאר גם מספיק צמר אדום לכובע שני.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
