טוב - צריך איזה משפט נחמד כדי לחצוץ משאר הטקסט. אז אולי - יומני היקר שלום, אתה יודע שיש לי קרם ידיים בריח פטל הבר?
יש לך זמן לשנות את הקוביות של התאריך.. האורות דולקים, פרמתי את התפירה והסוף של הכובע שסרגתי לגדול, הוא יצא לי קטן מדי, חוסר סבלנות ללכת ולמדוד לו, קושי להכנס אליו לחדר, קושי להתמודד עם הבלגן הריח של העובש אי הסדר המוחלט בשעות התחושה הזאת של כאוס שאליו ילדך נשאב בלי שליטה. מאידך הענפים בחוץ נעים ברוח, שמש זורחת על הבתים באור לבן עדין, כאילו הכל בסדר גמור. גם הוא אומר שיהיה בסדר בסוף ואני רוצה להאמין ולקוות שכך בכל הלב. למרות שיש קשיים גם בשביל הזה שרק התחיל ללכת בו. דאגות שאני נזכרת בהן שהן מתחילות להיות מטופלות לאט לאט, בלי וודאות לגבי ההמשך, את חרֵדה לגבי הלא ידוע ולא צפוי, חרֵדה חרדה חרדה, ואז, תוך קוצר נשימה ועיניים מורחבות מגיע הלא ידוע והופך ידוע, וזה לא ממש משחרר אותך, רק הקלה רגעית ואז ללא ידוע הבא.
פרמתי את הכובע (רק את סופו) כדי להמשיך אותו ולהפוך ליותר גדול – כובע מסמל גם תפקיד, גם משהו שלוקחת על עצמך, משהו שרוצה לתת לו, גם העבודה שאחזור אליה בשבוע הבא, כיסוי ראש חדש, אמנם לא לעצמי, אבל הסריגה כקשירת קשרים שיוצרים מעטפת והמשכיות, אני סורגת שורה ועוד שורה, מחברת את קצה החוט לקצה החוט שנקטע בכדור הצמר, יוצרת קשר קטן שאת קצותיו אני גוזרת, שלא יבלטו, ממשיכה לסרוג ורוצה עוד שורה מעל שורת הקשר, שיהיה המשך, שאראה שזה ממשיך ואין קרע, רואה בשביעות רצון שהוא כמעט ולא נראה ומהצד השני – נבלע לחלוטין במרקם הסריגה. בדוגמה החוזרת של עיגולים קטנים ומסודרים, מנחמים, שמחזיקים היקף. ירוק בקבוק עם נגיעות קטנות של בורדו וצהוב בהיר. לא להתרחק, להישאר עם הנושא – החרדה לחזור לעבודה, לחזור לאט, הרבה דברים נשרו או עברו לאחרים, צריכה לחזור למקומי ולהתמודד עם השינויים שהתרחשו ויתאספו אלי בחזרה, ללמוד לוותר קצת ולקבל את זה שאכן אין ברירה, לא הייתי יותר מחודש, זה טבעי ונכון, לאט לאט, מה שחשוב זה לא הדברים שבחוץ כמו הדברים שבפנים, שבתוכי, והבית והילדים וכל מה שמרכיב את החיים שלי פנימה, הדברים החיצוניים פחות חשובים, תמיד ניתן ליצור אותם, הם לא ייגמרו.
זה עובד, הכל תקין, אבל אני לא שמחה עדיין, כי גם הקודמים עבדו בהתחלה והבעיות התחילו אחרי כמה חודשים. רק בעוד שנה אם עדיין הכל ימשיך לעבוד ולהיות תקין, אוכל להתחיל לשמוח. בינתיים, כמו בקודמים, ההתקדמות איטית וקצת מאכזבת, נראה כאילו לא יהיה 'וואו' כמו שהייתי רוצה שיהיה כבר. אבל זה לוקח זמן, הכל לוקח זמן, (עד שהדברים יסתדרו ייגמר הזמן :)). לנשום ולקחת אוויר, אני על העץ, הייתי רוצה לנסוע ליער ולשוטט קצת ולחוש שוב מגע של עץ ואבן וטחב. להרגיש את החוויה המיסטית של היער, את רוח העצים.. שכבתי קודם על מזרן הפילטיס לתרגל קצת, חודש וחצי שאני לא מתרגלת כלום. להתחיל לקבל את גופך בחזרה לרשותך. אחרי שהיה ברשות בית החולים אחר כך ברשות התרופות והרופאים עכשיו הוא רק עוד קצת ברשות הרופאים ואני מתחילה להחזיר אותו לעצמי, אני רוצה לעטוף אותו יפה ולהרגיש מוגנת.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
