נשירה

נשירה

Follow by Email

קוראים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

  • Eliphal

    קטע מרגש שיש בו כ״כ הרבה, אבל בעיקר געגוע. ולא געגוע למשהו שהלך ואיננו אלא למשהו שקיים ונמצא כאן. גם געגוע כזה קיים ואת ציירת אותו כאן במילים ללא...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    קראתי אותך בנשימה אחת.... מקסימה , כל כך נהנית לקרוא אותך , אין לי השגות , הכתיבה שלך זורמת בלי ערוצי נחל ....זה הדימוי שזרם לי בראש.. מלבד זאת אלה...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • עדה ק

    זה נכון שלפעמים קשה לכתוב במילים את הזכרונות שמורגשים 'יותר יפה ויותר חזק מאשר לכתוב' עליהם, אבל מסתבר שהצלחת, ואפילו בלי סימני פיסוק.

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Empiarti

    "והפעם הייתי מי שהרגשתי כמו שרציתי להיות וללא חרדה או לחץ או בושה" המשפט הזה תפס אותי חזק. היית מי שהרגשת כמו שרצית להיות. זו התשובה שלך למשפט...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    וואו איזה מתוקה את בתמונה, והתרגיל על הגזר חמוד מאוד , אהבתי :-)
    שולחת חיבוקים יקירתי ♥

    Amanda: עשירי ביוני · 8 years ago

  • כמו מניפה

    כתיבה בלי סימני פיסוק משאירה אותי חסרת נשימה, כמו שקטע כזה צריך לעשות. הציטוט יפה מאוד בעיני, ומאוד מתאים לקטע כולו. יש בו משהו אוורירי ושברירי,...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    וואו , ממש דייסת רגשות ♥ וזה מעניין .. כי אני חשבתי על הדייסה עוד לפני שתיארת אותה לפרטיה ... כולל התחושה המנחמת :-) קצת בהלם מזה :-) כמו תמיד את...

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • שיק

    אווהוו דיסת הסולת!!! הכי שווה בעולם! ומידי פעם - בזמן שפינוק עצמי הכי נדרש...זה מה שאני מכינה לי!

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • עדה ק

    לא קראתי, אבל זה מזכיר לי את הסיום של ספר אחר, 'מסעדת הגעגועים' של אן טיילר. משהו בסופו, אם כי שם נראה לי שאין החלטה מודעת מן הסוג הזה.

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • Eliphal

    מטלטל, אמנדה. החיבורים שעשית בין אוכל שמחבר לבין הבטחות כתובות לבשל לך לבין מזון שנשרף כי בתת מודע רצית שמישהו יבשל אוכל שמחבר בין בני אדם. כולי...

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

יום רביעי, 23 בספטמבר 2015


קוצר נשימה מוזר. כן, כמו תמיד חסר לי. אני לא רוצה להיכנס לקונקרטי. מהי הכתיבה. אצבעות מקלידות ומבט מופנה החוצה לתריסים הירוקים מצמחייה שופעת. ג'ונגל פתאומי, בתוכי, פירנאות מכרסמות את ליבי אט אט. ערימת כלים, כביסה, לנקות חדרי אמבטיה, לטאטא, לשאוב. שני בצלים נמים שנתם על שולחני. המבט משוטט מחפץ לחפץ, חולף כמו נגיעה קלה. אם יש מילים הן נקראות, נקרעות ממשמעותן אל מטפורה. מי את? כל הזמן רוצה לחמוק מידיעה מוגזמת, ממודעות כזאת שלא באמת נוכחת, כמו שהיא בכתיבה שלה, כותבת כל כך יפה, בכאילו מעורבות. בלי להביא באמת. ימחאו לה כפיים. היא נמצאת בתוך החבורה. לא שוב. לתת למה שנקרא לו אגו לזוז הלאה ממך, לעוף עם הרוח שמניעה גבעולי פרחים בחוץ ומביאה שמחה קלה ללב, כמו משב חם בתוך הרוח שנוגע ברכות ונעלם, כדי לא לייבש מדי את מעט הלחות שיש. מי את? ולאן את הולכת, מאיפה באת? בימים האחרונים אני רוצה רק לאכול. כמו ברעב של הריון. לבצל יש חריץ לאורך, שנראה כמו עפעף מעט פתוח של דרקון ישן. לא רואים אישון, אבל יש פס צהוב שיתרחב לאש צורבת אם ייפתח עוד וההכרה תבוא.


זה לא עינו של הדרקון :)


השנה מתנדנדת לה בתחילתה, בין חג לחג, עומס החום מכביד ידו מעל הכל, כמו צלחת כבדה שמונחת על גבי מאכל כדי לכבוש אותו, אני מעורפלת למחצה, החגים מגלישים אותי לכל מיני מקומות אבודים למחצה, שצריך ללכת רחוק ולחפש איפה אני, וכל הזמן אני שם, נמצאת, אבל גם לא נמצאת
רוקנתי חלק מהמגירה שלי בעבודה. גרסתי המון דפים, ויש עוד מה, אבל לא הייתי סגורה, ומצאתי שיר (ודי כבר עם הפרידות בתחילת השנה. אחר כך ישבנו, פליטי הפרידה, בחדר אחד, אני ומאיה על כיסאות הילדים הקטנים, השאר על הגדולים, דיברנו על פה ושם, לא זוכרת כבר מה, אבל היה כתום וסתווי, וטראומטי קצת, מפוזר)


התשוקה נוכחת במבט כצורך בקרבה

וגם כהתגרות מתגוננת
כשאני נותרת יציבה הוא הופך פתאום לילד קטן
ואני למנצל
זה נמצא בינינו כמו עובר מעוות טרם הפלה
זה במרחב הביניים של אמא וילד
מרחב ביניים ששוליו הפוטנציאליים שרופים

את לבנה כמו ליצ'י, הוא אומר ומשווה עם זרועו השחומה. שקופה קצת.




Back to Top