הניתוח הולך ומתקרב ואני כנראה נלחצת בתוכי בלי לשים לב. מעבירה מדי פעם בראש את מה שמחכה לי, מה שזכור לי, ובמקביל יש בדיקות וקופ"ח לא אישרה משום מה את השתל עצמו - את הניתוח כן, השתל לא. קולגה בעבודה אמרה לי - מה הם רוצים, לפתוח אותך ואז לסגור? מזל שאישרו לך גם לסגור ולא רק לפתוח.
אולי לכתוב את הדברים שעוברים בראש יעשה לי סדר. אני מקווה שהתגובה להרדמה לא תהיה לי קשה מדי. מהניתוח השני התעוררתי בוכה, רועדת ומקיאה. אני זוכרת צינורות באזור הראש שמוציאים ממני קצת בגסות, ולי אין שליטה על הגוף וכנראה שזה מה שגרם לי לבכות. אחותי סיפרה שהיה איזשהו קושי להעיר אותי. חדר התאוששות זר ומוזר, תחושה רעה שגוברת אל הקאה מעבר למיטה, רעד שלא מפסיק שעתיים, אבא שלי לא ידע מה לעשות (כהרגלו בסיטואציות כאלה, הוא נלחץ ויוצא) ואחותי לא הייתה יותר מדי מחבקת, והרגשתי משום מה שהיא נשארת מרוחקת איכשהו. הפעם אמרתי להם שלא יבואו אחרי הניתוח, וחברות יהיו. היו לי הפסקות נשימה כל פעם שנרדמתי, יממה שלמה, לא יכולתי לישון ולא הבנתי למה. אני גם לא מצליחה להשתין בשכיבה.. :) בניתוח הראשון היה ידיד שעזר לי להתיישב במיטה (עניין מביך אבל הרגשתי בנוח איתו) אבל אסור לקום מהמיטה אז אולי לא טוב אפילו להתיישב. צריך לשכב 24 שעות, אם אני לא טועה בזיכרוני, וביום השני לקום רק עם מישהו ולכיסא גלגלים. ביום השלישי הולכים איתך כדי לשמור שלא תפלי. בניתוח הראשון היה לי דימום מהמקום בלילה שאחרי הניתוח ושמו לי חבישה לוחצת שכאבה נורא, יומיים.. אפילו עם אופטלגין נוזלי זה לא כאב פחות. כאילו הידקו לי אבן מעל הפצע.. והחולשה האיומה, האנטיביוטיקה החזקה שצריך לקחת במשך שבוע או יותר, קודם לווריד ואז בכדורים, וכל פעם היא הורגת אותך עוד קצת. אני מרגישה מפונקת מאוד לכתוב את הפרטים האלה, לאנשים אחרים יש סרטן ומחלות קשות ופציעות קשות וחלקם גם מתים ואני מתלוננת על שטויות. זה באמת נראה שטויות עכשיו. ואחר כך אי אפשר לחפוף, שלושה שבועות, כי אסור להרטיב את האוזן, והמון זמן יש שאריות של דם באוזן וחודש שלם אי אפשר לשכב על הצד של הניתוח. אחר כך גם לא לאורך זמן, המקום רגיש, את מפחדת לצאת החוצה ולקבל מכה בראש. מערכת העיכול נדפקת לך בגלל האנטיביוטיקה. חודש שלם אי אפשר לעשות שום מאמץ גופני - כל כושר שהספקת לעשות ולצבור - צריך להתחיל מחדש, כאילו לא התעמלת שנה שלמה.
אבל לא נוח לי לכתוב על הדברים האלה, כי אני לא מפונקת. נכון? בכל זאת אני קפואה, מצד אחד חשוב לי נורא, מצד שני הסיכויים שזה יהיה בסדר הפעם הם חצי-חצי, והאכזבה, אם זה לא יצליח שוב, תהיה ממש גדולה. אבל אני לא רוצה לחשוב יותר מדי. אני לא יודעת מה אני רוצה. שיניחו לי ולא יגעו. למה אני צריכה לעבור את זה שלוש פעמים, ואחרים רק פעם אחת? ואם הם עושים עוד פעם, זה בשביל הצד השני, כדי לשמוע עוד יותר טוב.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
