אחרי הכנת הקציצות מתיישבת מתילדה אל שולחן המטבח הקטן ומביטה בהר הכלים, מדרונותיו מעוטרים צלחות ופריטים קטנים שהתגלגלו מטה כמו לבה שהתקרשה. היא פותחת את חלון המטבח הצבעוני, שטפט הויטראג' שלו מעוטר בועות שהתעקשו להישאר עליו, ולא משנה כמה מתחה והדביקה והסירה והדביקה אותו, ומתחילה: קודם כפית אחת, שמשמיעה צליל נקישה ענוג ובלתי נשמע כמעט, ואחר כך כמה מזלגות, ומאחר שאף אחד לא צעק מלמטה, כוס, שהרוח שרקה בתוכה לרגע, וצלחת, ועוד אחת, וכשאורות התחילו להידלק בחלונות ממול, מיהרה לאסוף מהר מהר צלחות, קעריות וכוסות, להשליך החוצה בחיוך רחב של מכשפה, מחבת שהשמן ניתז ממנה בעיגול זהוב משחיר, שני סירים, שעשו פה-פם–פם כל הדרך למטה, נתקלים במוטות כביסה ואדני מרפסת, ומתפרקים ברצפת החניה לשברים שחורים
ולבסוף הפיתוי העצום, מול החלון הפתוח למרחב אפל שמשובצים בו ריבועים מאירים ובהם פרצופים נדהמים, לקפוץ גם היא לתוך חירות שנדמית, כאילו אין למטה אספלט שחור של חניה אלא תהום עמוקה לאינסוף. היא תעוף מהגג כמו מכשפה, אוחזת בבקבוק יין קר ומעורפל, היא תרכב על הרוח בלי מטאטא.
מתילדה לובשת את כתונת הלילה השחורה ועולה אל הגג בכפכפים גבוהי עקב כדי להגן על רגליה מקוצי המתכת שתמיד יש על גגות. קל לעלות על מעקה הגג ולהטיל את עצמך באוויר המלא יתושות מוצצות דם. כובד גופה חותך את האוויר ומשתנה לקלילות קליפתית, איבריה נעשים ארוכים ורזים וחיוך מתפשט על פניה. הכותונת מתבדרת ברוח ונפתחת מאחור כמו כנפיים גדולות ושחורות. היא חולפת ליד חלון השכנים שממנו נשקף מטבחם היפה והשליו. האלכוהול מתפשט אל הכתפיים ואחר כך יורד אל שוקי הרגליים ומצמית אותה למזרון רך שמתברר כמיטה בתוך חדר חשוך למחצה. מתילדה מנסה להבין איפה היא ואז למה היא עומדת במיטה ליד החלון הפתוח. החתול עובר ומתחכך ברגלה בפרוותו המשיית כאילו זה הדבר הכי נורמאלי בעולם. אורות הרחוב קורצים למתילדה בהשתתפות והיא צונחת בחזרה לישון.
חצי שעה אחר כך מעירה את מתילדה ביתה הצעירה ואומרת לה שכואבת הבטן. מתילדה אומרת "כן גם לי", ומנסה לישון אבל הקטנה לא מוותרת ולבסוף מתילדה מתעוררת באמת וקמה ושואלת אם היא רוצה סירופ נגד כאבים. הקטנה לא רוצה, ויש לה חלום רע לספר עליו. בחלום אימה ואחיה נופלים לתהום. מתילדה חושבת לעצמה בטשטוש שזה רעיון לא רע ומזדעזעת קצת, ואז נזכרת בחלום שלה. אחר כך הקטנה נרגעת ומתילדה משכיבה אותה במיטתה ומכינה לעצמה כוס חלב עם טריפל סַק כי זה מה שיש במטבח ויושבת לכתוב:
"נדמה לַךְ."
היא חושבת על כתיבה והמחשבה מביאה משום מה מחשבה אחרת על נטילת ציפורניים, וזו אל המשמעות של נטילה, ועל משמעותן של ציפורניים ואז זיכרון על אפרים ומה שהציפורניים היו בשבילו ובשבילה ואז זרם של מחשבות שעולות ויורדות כמו להקות ציפורים.
היא כותבת לו: גוף פיזי כל כך מחבת ואיש קטן במחבת וגוש חמאה שנמס ולטגן אבל זה בממד אחר לגמרי, לא בזה של כאן ועכשיו אלא טיגון כמטפורה. השחמה והצטמקות קלות. התכווצות פתאומית של החומר כמו אורגזמה שהיא משהו שקל כל כך ומפתיע כל כך להגיע אליו, לתוך המתוק המסחרר הממית ואז הנשימה המתוקה ותחושות הגוף השייכות לך ומנותקות ממך כאחד. כאחד. אנשים נתפסים זה בזה. הדבר שלא מדובר בולט בהיעדרו. תחושות כובד בעיניים ובמצח. געגועים שהם כמו עיגולים מאירים סביב כפתור שמדליק ומכבה את המסך. מטפורות מסתערות לאינספור, צצות כמו אנשים טובים במקומות מפתיעים, למשל במשרדי המע"מ. סבתא עם נכדים מקבלת אותך לשירותה, לבושה במעיל לבן של סבתות מרוקאיות, עם הידיים השחומות שפרקיהן מעוקמים מגיל, ציפורניהן משוחות בלק כסוף, בני המשפחה מקיפים סביב סביב, מחזיקים בידיהם תמונות וציורים: הבן הצעיר בהודו מחזיק את אשתו לצידו, הנכדים, הכלות שמי יפה יותר ומי פחות ומי הגיל והלידות. ווים מרובים שהופכים לגדרות. גדרות ומאחוריהן הבית שבו הוא גר, ובתוכו אנשים וקולות ושיחות ומוזיקה ודינמיקות. דינמיקות ופסיכולוגיה, אנשים אפשריים ובלתי אפשריים. טלפון פתאומי, מחנות המוזיקה. הצד השני אינטליגנטית מספיק כדי לשוחח איתי, עם אדם כבד שמיעה. אם הצלחת, כך וכך אייקיואים כבונוס. ומדוע התחושה שאני הולכת למות בתוך כך שקורים דברים של חיים?
אני עולה עם העכבר וצללית כחולה כים מטביעה את הטקסט בתוך השקוף הכחול שיעביר אותו למקום אחר ושם ייחשף וימתין כמו ציור בתערוכה שממתין שיביטו בו וישתהו וכמה ישתהו והמחשבות או הדיבורים שיהיו לו כמלקוח או שמא הוא יעדיף לעמוד ערירי כפרח בשדה שטוב לו בקיומו בלבד. אבל גם זו מטפורה. הפרח האמיתי טוב לו בדברים שאין לך מושגָג. אפילו לא גגון של מושג. ריקדי עם המילים, הן מזמזמות לך כדבורים: "הושיטי ידך החזיקי ונרקוד". והנה אני איעלם לך ולא תמצא. ואתה תלך סביב ותחפש את הראי שלך. את השיקוף, העד, הנוכחות: אהבה כשיקוף: עדות זה לחייה של זו. מתי יביאו עד מהסנגוריה, עד עכשיו כולם הגיעו מהקטגוריה. נדמה לך שזו טיוטה, החיים שלך, טיוטה שאת כותבת ויהיה את הזמן לתקן ולערוך ולשנות, לגזור ולהדביק, להוסיף קישורים ותמונות. כל החיים טיוטה ארוכה, שוב ושוב משתכתבת, ובסַף של הדברים, בספם, משהו יתרחש. אקדח יירה, איש ימות במיטה גדולה מוקף ילדים ואהובים. דפיו של ספר יתעופפו ברוח ואשה תעצור אותו בעמוד 430. ובראשו יהיה כתוב:
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
