אני צריכה ללכת לישון. אבל עוד לא סיימתי עם הכל. ואני רוצה לכתוב. יותר נכון - להתחבר.
אני לא שם ברוחי אני בסמטה שליד העבודה, מאחר שזה ברוחי לא מפריע לי לשבת על האבנים, לחלוף סמוך לקירות הבלויים המרוחים בגרפיטי בכל מקום, דרך סדנאות האמנים, מועדון הקומפורט, המדרגות עליהן הושבת אותי ונשקת לי, קרוב כל כך למקום העבודה שלי, בלילה, ואחר כך באוטו, ואחר כך החזרת אותי הביתה וביקשתי שתשאיר לי משהו, חיפשת בכל מקום באוטו משהו שתוכל לתת לי, אני לא זוכרת אם זה היה אז קופסת התרופות השקופה הקטנה שרוקנת, או שזה היה אז מברשת השיניים. אני מחייכת לסמליות של מברשת השיניים. כי זה קצת משעשע. קבלה ממלון אולימפיה או משהו כזה. גרב אפורה. ופעם אחת הבאת לי, כנראה נמאס לך לחפש כל פעם חפץ כדי להשאיר לי אותו, ספר ודיסק, עם הבעת פנים כזאת של אל תעשי מזה יותר מדי עניין, ואמרת שאתה אוהב אותו במיוחד.
אני זוכרת שהלכנו פעם ללונה פארק, אני והילדים, ובמתקנים שבהם מתהפכים או עפים הורדתי את החלק החיצוני של השתל כל פעם, כדי שלא יעוף ממני, ואז עלינו למתקן של מכוניות כאלה, וחשבתי שאין סכנה, ומייד כשהתחילו לנוע (מהר וחזק ובשינויי כיוונים) זה עף ממני והייתי בשוק ועף לי החיוך, הייתי בטוחה שלא אמצא אותו לעולם, כי היה חשוך והמעבד אפור וכל הרצפה כתמים אפורים, והגדול מצא אותו מייד. אבל מה שחשבתי עליו הוא שאנחנו יושבים ככה במכוניות הנעות והמזגזגות האלה, היינו ביחד ואז נפרדנו בכוח של תנופת מכוניות חזקות אחרות שנעו אף הן סביב, וככה אולי זה קורה לפעמים, אולי אני לא שומרת גם מספיק טוב לפעמים, וגם אתה לא שמרת טוב, והיו כוחות גדולים וחזקים סביבנו שמשכו לכאן ולשם.
אני מתחילה לכתוב ואף פעם לא יודעת מה יעלה מבפנים. מה יצוץ החוצה.
לפעמים אני מחייכת למחשבה שיש לי מגנט מתחת לעור ליד האוזן, אז אם פעם המעבד לא יעבוד, אוכל להשתמש איתו בשביל להצמיד במגנטים יפים פתקי תזכורת :) בעצם אולי אשתמש דווקא במגנט של אינסטלטור או מתקין מזגנים :) אני באמת צריכה, כי אני שוכחת לפעמים להסתכל בתזכורות עצמן. לא ניסיתי אף פעם, אולי זה עובד רק עם המגנט של החלק החיצוני. פעם תהיתי אם יכולים לעוף אלי מסמרים או חתיכות ברזל קטנות, במידה שאעבור קרוב מדי אליהן :) אם אני אאבד משהו כזה על הרצפה, למשל מחט, אולי אני יכולה לעבור עם הראש בפינות ולקוות שהיא תיצמד אליו :)
אני גם עכבר עירוני וגם עכבר של כפר.
לכל פינה בעיר יש את החתול שלה. בפנייה מהרחוב שבו אני יורדת מהאוטובוס אל הרחוב שבו נמצאת המרפאה יש תמיד חתול שחור קטן ורזה, שיש לו עיניים צהובות וקולר ירקרק עבה. העיניים שלו רגועות ועגולות, והוא נראה נורמלי ובריא, רק כל כך קטן ורזה ושחור, שהוא כמו ציור של חתול, ומה עושה בחוץ חתול כזה צעיר וקטן, בביטחון שכזה? כבר כמה פעמים אני פוגשת אותו שם, תמיד בפנייה הזו. היום היה איתו חבר, אפור וקצת יותר גדול ובלי קולר. ואגב נדמה לי שזו חתולה ולא חתול. אבל אני לא בטוחה. של מי אתה חתול? הוא נראה כמו חתול אמיתי, כמו שחתולים אמורים להיות, עם קצת כוחות כישופיים, ולפחות שתיים שלוש נשמות רזרביות בזנב.
סטרוברי הייתה כל כך היסטרית היום כשחזרתי הביתה (אחרי יום ארוך שלא הייתי בבית) ולא הפסיקה ליילל למרות ליטופים, וכל כך רצתה אותם שהיא כאילו ניסתה להכנס לי מתחת לעור של היד ממש, וגם לנשוך אותי פעם אחת מרוב התלהבות או שנאה אוהבת.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
