נשירה
רשומות פופולריות
-
היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה ...
-
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ... -
(אתם לא חייבים להגיב אם אני כותבת פוסטים ברצף :)
-
אני נטולת מילים בזמן האחרון אבל טום יורק מדבר במקומי הוא מזכיר לי קצת אותך לפחות חיצונית הגוף שלו נראה חם ונושם עטוף בחולצ...
-
באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו והפעם היי...
-
שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעני...
-
אני מדמיינת שאני בערסל מבד רך עם גדילים, קשור בין שני עצים (איזה מין ערסל לא קשור בין עצים? זה לא ערסל אם אין עצים מהצדדים) החיי...
-
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מ...
-
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים. ...
-
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתו...
Blogroll
-
לפני 16 שעות
-
לפני שבוע
-
לפני 6 חודשים
-
לפני 4 שנים
-
לפני 4 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 10 שנים
-
לפני 10 שנים
-
לפני 10 שנים
-
לפני 11 שנים
-
לפני 11 שנים
יום ראשון, 27 בדצמבר 2015
הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ –
עָצְבּוֹ הַשָּׁקֵט, צְחוֹקוֹ הַמֵּאִיר,
הָרֹךְ הַבָּרוּךְ הָרוֹעֵף מִמֶּךָ,
הָרוֹפֵא לְלִבִּי כְּמֶרְחַב הַנִּיר –
הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ,
הִנֵּה אֶקַּח וְצָרַרְתִּי בַּשִּׁיר...
רחל, כ' חשון, תרצ"א
יום שישי, 25 בדצמבר 2015
כבר כמה ימים אני לא כותבת יומן. עמוסים לי הימים, בעבודה ובבית. בבוקר נסענו לחיפה, אני ועוד כמה חברות שהשתגעו והחליטו לקום מוקדם ביום שישי. טיילנו קצת בואדי ניסנאס. התעייפתי מאוד. אכלתי פלאפל אצל הזקנים, ושמעתי קצת סיפורים. לא ידעתי שהיום חג המולד, ידעתי רק שזה בתקופה הזו. אילו היינו גרים בחיפה או במקום שנוח לקנות שם עץ אשוח, הייתי סוחבת אחד כזה הביתה (עדיף עץ אמיתי, אבל נראה לי שאין) ומקשטת ושמחה בהולדת ישו כי כל הולדת וכל חג שיש בו שמחה (ומתנות) נראה לי טוב, ובכלל ישו הוא חלק מההיסטוריה של העם היהודי :) וכנראה שגם יש לי נטייה לעבודת אלילים :) היה יפה לראות לצד עץ האשוח הגדול שבעיר גם חנוכייה גדולה. מרגיש תרבותי מאוד.
יום ראשון, 6 בדצמבר 2015
בבוקר נזכרתי בשיר של אריאל זילבר (כשאת קמה בבוקר ומתלבשת / את שותה כוס קפה ונזכרת / איך בלילה הוא שוב הופיע בחלום)
יום שני, 30 בנובמבר 2015
טוב - צריך איזה משפט נחמד כדי לחצוץ משאר הטקסט. אז אולי - יומני היקר שלום, אתה יודע שיש לי קרם ידיים בריח פטל הבר?
יום שבת, 7 בנובמבר 2015
אין לי חשק לתגובות. לא קרה משהו רע, פשוט אין לי חשק.
הייתי בבית החולים שבוע. טיפלו בי יפה, היה מורכב כמו בכל הניתוחים: בשבילי זו תמיד חוויה של הפקעה מתוך המציאות למקום אחר, שבו מרכיבי חייך הבסיסיים ביותר עומדים מולך בעירום. אולי זה גם מנער מכל מיני דברים.
כתבתי ביום הרביעי אחרי הניתוח, כי הייתי מוכת סטרואידים ממש, ולא יכולתי לישון, וכל דבר הקפיץ אותי, הלב פעם חזק חזק, העור היה רגיש, כל החושים נדלקו והרגשתי עומדת לצרוח, אבל לא יכולה לזוז. אז כתבתי, בקושי, עם האינפוזיה על היד :)
כאבה לי מאד הבטן - לא יכולתי כנראה להכיל את כל התרופות בבטן שגם קודם עשתה בעיות.
סטרוברי עברה ניתוח בטן חירומי לפני הניתוח שלי, והיה שבוע זוועתי שבו לא יכולתי להתכונן לשום דבר.
שתינו עכשיו בבית באשפוז ביתי :) זה ייקח עוד שבועיים בערך.
גיליתי שיש לי דודה מסורה ומשפחה, וחברות וגם חברים, ושתיים במיוחד שמוכנות לשמוע כל חרדה קטנה כמו שמשכתי בטעות באף והרגשתי ואקום וכאב באוזן, ומיד חשבתי שקילקלתי את השתל החדש. וגם המנתח שעונה לסמסים גם בערב :)
יום שבת, 17 באוקטובר 2015
הניתוח הולך ומתקרב ואני כנראה נלחצת בתוכי בלי לשים לב. מעבירה מדי פעם בראש את מה שמחכה לי, מה שזכור לי, ובמקביל יש בדיקות וקופ"ח לא אישרה משום מה את השתל עצמו - את הניתוח כן, השתל לא. קולגה בעבודה אמרה לי - מה הם רוצים, לפתוח אותך ואז לסגור? מזל שאישרו לך גם לסגור ולא רק לפתוח.
יום שלישי, 6 באוקטובר 2015
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל)
אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר)
אני מגלגלת אותו על קצה הלשון בדיוק כמו קצה פרימיטיבי של חוויה
אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר)
אני מגלגלת אותו על קצה הלשון בדיוק כמו קצה פרימיטיבי של חוויה
יום רביעי, 23 בספטמבר 2015
קוצר נשימה מוזר. כן, כמו תמיד חסר לי. אני לא רוצה להיכנס לקונקרטי. מהי הכתיבה. אצבעות מקלידות ומבט מופנה החוצה לתריסים הירוקים מצמחייה שופעת. ג'ונגל פתאומי, בתוכי, פירנאות מכרסמות את ליבי אט אט. ערימת כלים, כביסה, לנקות חדרי אמבטיה, לטאטא, לשאוב. שני בצלים נמים שנתם על שולחני. המבט משוטט מחפץ לחפץ, חולף כמו נגיעה קלה. אם יש מילים הן נקראות, נקרעות ממשמעותן אל מטפורה. מי את? כל הזמן רוצה לחמוק מידיעה מוגזמת, ממודעות כזאת שלא באמת נוכחת, כמו שהיא בכתיבה שלה, כותבת כל כך יפה, בכאילו מעורבות. בלי להביא באמת. ימחאו לה כפיים. היא נמצאת בתוך החבורה. לא שוב. לתת למה שנקרא לו אגו לזוז הלאה ממך, לעוף עם הרוח שמניעה גבעולי פרחים בחוץ ומביאה שמחה קלה ללב, כמו משב חם בתוך הרוח שנוגע ברכות ונעלם, כדי לא לייבש מדי את מעט הלחות שיש. מי את? ולאן את הולכת, מאיפה באת? בימים האחרונים אני רוצה רק לאכול. כמו ברעב של הריון. לבצל יש חריץ לאורך, שנראה כמו עפעף מעט פתוח של דרקון ישן. לא רואים אישון, אבל יש פס צהוב שיתרחב לאש צורבת אם ייפתח עוד וההכרה תבוא.
יום שישי, 11 בספטמבר 2015
אחרי הכנת הקציצות מתיישבת מתילדה אל שולחן המטבח הקטן ומביטה בהר הכלים, מדרונותיו מעוטרים צלחות ופריטים קטנים שהתגלגלו מטה כמו לבה שהתקרשה. היא פותחת את חלון המטבח הצבעוני, שטפט הויטראג' שלו מעוטר בועות שהתעקשו להישאר עליו, ולא משנה כמה מתחה והדביקה והסירה והדביקה אותו, ומתחילה: קודם כפית אחת, שמשמיעה צליל נקישה ענוג ובלתי נשמע כמעט, ואחר כך כמה מזלגות, ומאחר שאף אחד לא צעק מלמטה, כוס, שהרוח שרקה בתוכה לרגע, וצלחת, ועוד אחת, וכשאורות התחילו להידלק בחלונות ממול, מיהרה לאסוף מהר מהר צלחות, קעריות וכוסות, להשליך החוצה בחיוך רחב של מכשפה, מחבת שהשמן ניתז ממנה בעיגול זהוב משחיר, שני סירים, שעשו פה-פם–פם כל הדרך למטה, נתקלים במוטות כביסה ואדני מרפסת, ומתפרקים ברצפת החניה לשברים שחורים
יום שבת, 5 בספטמבר 2015
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מדי פעם ליקק את שפתיו האדומות המלאות. שדיי נתקלו בבטנו וראשי הגיע מתחת לחזהו. הדירה הייתה בבניין שעבר שיפוצים – חול ואבנים קטנות, פתח חשוף בקיר הסלון לאורך המסדרון הכיל אסופת צינורות ירוקים ארוכים. במדפים היו ספרים טובים. ארון שקוף עם הרבה בקבוקי משקה. שתינו בירה. השוויתי את שלי עם שלו. בכל זאת הוא שתה חצי סנטימטר יותר ממני. ישבתי במרחק, כי לא היה ברור, והוא מיד ביקש שאשב קרוב. זה היה מין בתחפושת של קירבה, בעצם טעות, קירבה בתחפושת של מין. כשביקש שאשב קרוב השעין את ראשי אל חזהו וקירב אליו את שלו. היה בו חום אנושי שעבר מכל מיני מחוות קטנות, דווקא בלי המילים. אני נזכרת שהרכין את אוזנו אלי (כי דיברתי בשקט כהרגלי לפעמים) ואני אמרתי בהתנצלות 'אני מדברת בשקט...' והוא אמר 'לא!' והניע את ראשו בתנועה חדה, כאילו מה פתאום שיגידו משהו רע עלי. הוא היה חמוד חמוד חמוד, לא יודעת איך ולמה, הגוף שלו היה חמוד, הוא לא אהב שנגעתי לו בראש, הוא כמעט ולא דיבר, לא כמו שהתכתבנו, זה היה כמו לפגוש דמות שיוצאת מהתמונה שלה ומחבקת אותך, ואחר כך היא חוזרת אליה ואת חוזרת לעולם שלך.
הירשם ל-
רשומות
(Atom)
