נשירה
Follow by Email
Archive
- יוני 2016 (4)
- מאי 2016 (1)
- אפריל 2016 (2)
- מרץ 2016 (6)
- פברואר 2016 (1)
- ינואר 2016 (8)
- דצמבר 2015 (3)
- נובמבר 2015 (2)
- אוקטובר 2015 (2)
- ספטמבר 2015 (3)
- אוגוסט 2015 (7)
- יולי 2015 (8)
- יוני 2015 (5)
Categories
הגדול
(12)
עבודה
(9)
אהבה
(7)
קירבה
(6)
זיכרון
(5)
לימודים
(5)
מוזיקה
(5)
סטרוברי
(5)
אוכל
(4)
בדידות
(4)
הפרעת שינה
(4)
לא קוהרנטי
(4)
ספרים
(4)
כאב ראש
(3)
מתילדה
(3)
ניתוח
(3)
עשן
(3)
שמיעה
(3)
שמש
(3)
אל אלווארז
(2)
הקטנה
(2)
חתול שחור
(2)
יומן
(2)
ילדים
(2)
ישרא
(2)
לואיס קרול
(2)
סילביה פלאת
(2)
פרפר
(2)
ציורים
(2)
אן אלווארז
(1)
בלקלב
(1)
המלון הלבן
(1)
טום יורק
(1)
ים
(1)
כאב
(1)
מוזיאון תל אביב
(1)
מטריה
(1)
מייאו
(1)
ספר חדש
(1)
סריגה
(1)
עמק החיות המוזרות
(1)
קולנוע
(1)
תופרת קטנה
(1)
תמיד אני שוכחת תוויות
(1)
קוראים
רשומות פופולריות
-
היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה ...
-
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
-
(אתם לא חייבים להגיב אם אני כותבת פוסטים ברצף :)
-
אני נטולת מילים בזמן האחרון אבל טום יורק מדבר במקומי הוא מזכיר לי קצת אותך לפחות חיצונית הגוף שלו נראה חם ונושם עטוף בחולצ...
-
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מ...
-
שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעני...
-
אני מדמיינת שאני בערסל מבד רך עם גדילים, קשור בין שני עצים (איזה מין ערסל לא קשור בין עצים? זה לא ערסל אם אין עצים מהצדדים) החיי...
-
באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו והפעם היי...
-
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים. ...
-
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתו...
Blogroll
-
לפני 2 ימים
-
לפני 2 שבועות
-
לפני 2 שנים
-
לפני 2 שנים
-
לפני 2 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 6 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 8 שנים
-
לפני 9 שנים
תגובות אחרונות באתר
יום שבת, 17 באוקטובר 2015
הניתוח הולך ומתקרב ואני כנראה נלחצת בתוכי בלי לשים לב. מעבירה מדי פעם בראש את מה שמחכה לי, מה שזכור לי, ובמקביל יש בדיקות וקופ"ח לא אישרה משום מה את השתל עצמו - את הניתוח כן, השתל לא. קולגה בעבודה אמרה לי - מה הם רוצים, לפתוח אותך ואז לסגור? מזל שאישרו לך גם לסגור ולא רק לפתוח.
אולי לכתוב את הדברים שעוברים בראש יעשה לי סדר. אני מקווה שהתגובה להרדמה לא תהיה לי קשה מדי. מהניתוח השני התעוררתי בוכה, רועדת ומקיאה. אני זוכרת צינורות באזור הראש שמוציאים ממני קצת בגסות, ולי אין שליטה על הגוף וכנראה שזה מה שגרם לי לבכות. אחותי סיפרה שהיה איזשהו קושי להעיר אותי. חדר התאוששות זר ומוזר, תחושה רעה שגוברת אל הקאה מעבר למיטה, רעד שלא מפסיק שעתיים, אבא שלי לא ידע מה לעשות (כהרגלו בסיטואציות כאלה, הוא נלחץ ויוצא) ואחותי לא הייתה יותר מדי מחבקת, והרגשתי משום מה שהיא נשארת מרוחקת איכשהו. הפעם אמרתי להם שלא יבואו אחרי הניתוח, וחברות יהיו. היו לי הפסקות נשימה כל פעם שנרדמתי, יממה שלמה, לא יכולתי לישון ולא הבנתי למה. אני גם לא מצליחה להשתין בשכיבה.. :) בניתוח הראשון היה ידיד שעזר לי להתיישב במיטה (עניין מביך אבל הרגשתי בנוח איתו) אבל אסור לקום מהמיטה אז אולי לא טוב אפילו להתיישב. צריך לשכב 24 שעות, אם אני לא טועה בזיכרוני, וביום השני לקום רק עם מישהו ולכיסא גלגלים. ביום השלישי הולכים איתך כדי לשמור שלא תפלי. בניתוח הראשון היה לי דימום מהמקום בלילה שאחרי הניתוח ושמו לי חבישה לוחצת שכאבה נורא, יומיים.. אפילו עם אופטלגין נוזלי זה לא כאב פחות. כאילו הידקו לי אבן מעל הפצע.. והחולשה האיומה, האנטיביוטיקה החזקה שצריך לקחת במשך שבוע או יותר, קודם לווריד ואז בכדורים, וכל פעם היא הורגת אותך עוד קצת. אני מרגישה מפונקת מאוד לכתוב את הפרטים האלה, לאנשים אחרים יש סרטן ומחלות קשות ופציעות קשות וחלקם גם מתים ואני מתלוננת על שטויות. זה באמת נראה שטויות עכשיו. ואחר כך אי אפשר לחפוף, שלושה שבועות, כי אסור להרטיב את האוזן, והמון זמן יש שאריות של דם באוזן וחודש שלם אי אפשר לשכב על הצד של הניתוח. אחר כך גם לא לאורך זמן, המקום רגיש, את מפחדת לצאת החוצה ולקבל מכה בראש. מערכת העיכול נדפקת לך בגלל האנטיביוטיקה. חודש שלם אי אפשר לעשות שום מאמץ גופני - כל כושר שהספקת לעשות ולצבור - צריך להתחיל מחדש, כאילו לא התעמלת שנה שלמה.
אבל לא נוח לי לכתוב על הדברים האלה, כי אני לא מפונקת. נכון? בכל זאת אני קפואה, מצד אחד חשוב לי נורא, מצד שני הסיכויים שזה יהיה בסדר הפעם הם חצי-חצי, והאכזבה, אם זה לא יצליח שוב, תהיה ממש גדולה. אבל אני לא רוצה לחשוב יותר מדי. אני לא יודעת מה אני רוצה. שיניחו לי ולא יגעו. למה אני צריכה לעבור את זה שלוש פעמים, ואחרים רק פעם אחת? ואם הם עושים עוד פעם, זה בשביל הצד השני, כדי לשמוע עוד יותר טוב.
אולי לכתוב את הדברים שעוברים בראש יעשה לי סדר. אני מקווה שהתגובה להרדמה לא תהיה לי קשה מדי. מהניתוח השני התעוררתי בוכה, רועדת ומקיאה. אני זוכרת צינורות באזור הראש שמוציאים ממני קצת בגסות, ולי אין שליטה על הגוף וכנראה שזה מה שגרם לי לבכות. אחותי סיפרה שהיה איזשהו קושי להעיר אותי. חדר התאוששות זר ומוזר, תחושה רעה שגוברת אל הקאה מעבר למיטה, רעד שלא מפסיק שעתיים, אבא שלי לא ידע מה לעשות (כהרגלו בסיטואציות כאלה, הוא נלחץ ויוצא) ואחותי לא הייתה יותר מדי מחבקת, והרגשתי משום מה שהיא נשארת מרוחקת איכשהו. הפעם אמרתי להם שלא יבואו אחרי הניתוח, וחברות יהיו. היו לי הפסקות נשימה כל פעם שנרדמתי, יממה שלמה, לא יכולתי לישון ולא הבנתי למה. אני גם לא מצליחה להשתין בשכיבה.. :) בניתוח הראשון היה ידיד שעזר לי להתיישב במיטה (עניין מביך אבל הרגשתי בנוח איתו) אבל אסור לקום מהמיטה אז אולי לא טוב אפילו להתיישב. צריך לשכב 24 שעות, אם אני לא טועה בזיכרוני, וביום השני לקום רק עם מישהו ולכיסא גלגלים. ביום השלישי הולכים איתך כדי לשמור שלא תפלי. בניתוח הראשון היה לי דימום מהמקום בלילה שאחרי הניתוח ושמו לי חבישה לוחצת שכאבה נורא, יומיים.. אפילו עם אופטלגין נוזלי זה לא כאב פחות. כאילו הידקו לי אבן מעל הפצע.. והחולשה האיומה, האנטיביוטיקה החזקה שצריך לקחת במשך שבוע או יותר, קודם לווריד ואז בכדורים, וכל פעם היא הורגת אותך עוד קצת. אני מרגישה מפונקת מאוד לכתוב את הפרטים האלה, לאנשים אחרים יש סרטן ומחלות קשות ופציעות קשות וחלקם גם מתים ואני מתלוננת על שטויות. זה באמת נראה שטויות עכשיו. ואחר כך אי אפשר לחפוף, שלושה שבועות, כי אסור להרטיב את האוזן, והמון זמן יש שאריות של דם באוזן וחודש שלם אי אפשר לשכב על הצד של הניתוח. אחר כך גם לא לאורך זמן, המקום רגיש, את מפחדת לצאת החוצה ולקבל מכה בראש. מערכת העיכול נדפקת לך בגלל האנטיביוטיקה. חודש שלם אי אפשר לעשות שום מאמץ גופני - כל כושר שהספקת לעשות ולצבור - צריך להתחיל מחדש, כאילו לא התעמלת שנה שלמה.
אבל לא נוח לי לכתוב על הדברים האלה, כי אני לא מפונקת. נכון? בכל זאת אני קפואה, מצד אחד חשוב לי נורא, מצד שני הסיכויים שזה יהיה בסדר הפעם הם חצי-חצי, והאכזבה, אם זה לא יצליח שוב, תהיה ממש גדולה. אבל אני לא רוצה לחשוב יותר מדי. אני לא יודעת מה אני רוצה. שיניחו לי ולא יגעו. למה אני צריכה לעבור את זה שלוש פעמים, ואחרים רק פעם אחת? ואם הם עושים עוד פעם, זה בשביל הצד השני, כדי לשמוע עוד יותר טוב.
הירשם ל-
תגובות לפרסום
(Atom)
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה