נשירה

נשירה

Follow by Email

עוקבים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

יום ראשון, 27 בדצמבר 2015
הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ –
עָצְבּוֹ הַשָּׁקֵט, צְחוֹקוֹ הַמֵּאִיר,
הָרֹךְ הַבָּרוּךְ הָרוֹעֵף מִמֶּךָ,
הָרוֹפֵא לְלִבִּי כְּמֶרְחַב הַנִּיר –
הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ,
הִנֵּה אֶקַּח וְצָרַרְתִּי בַּשִּׁיר...

רחל, כ' חשון, תרצ"א

"אלוהים! כמה הכל מוזר היום! מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!" (קרול, 2001, עמ' 23.)

מה בשיר הזה גורם לי להתרגש כל כך כל פעם ולהזיל דמעות?? מאז שקראתי אותו לראשונה כאישה צעירה מאד. אני לא יודעת.

אני נזכרת שהוא סיפר לי על אירוע בו היה בסכנת מוות, שמישהו כמעט הרג אותו, ובשבריר שנייה הרגיש פתאום שהוא רוצה למות, משאלת מוות הופיעה בתוכו משום מקום. אינו יודע למה ומאין. מעולם לא רצה למות או חשב על התאבדות. רק הפעם היחידה ההיא. (הזדהות השלכתית? אולי מנגנון פרימיטיבי, שמסייע לקבל את המוות בשלווה?)

אני מוצפת וקשה לי להמשיך לכתוב –

הנה אקח את מבט עיניך –

היה לו קשה ליצור קשר עין. הביט הצידה, או שדיבר בעיניים עצומות.
הבקשה לסובייקטיביות, כתינוק הוא היה צריך ממש לכוון אותי, אבל אני הבנתי לבסוף, נסערת מתוך הדחיפות הנסתרת שבמבט על השעון, הבנתי שצריך לעשות עכשיו. לבנות מייד החזקה.

עצבו השקט, צחוקו המאיר,

האם אני מתגעגעת אל אפרים? אני לא יודעת. אני לא זוכרת חוויה כזאת, של מבט עיניו של מישהו בעיני באופן הזה. האם בשל כך?

הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר –

זה הולך יופי עם המאמר על אמא של שלגיה.

אני מתגעגעת כל כך לאהבה, לקשר, למגע. לנפש שניתן יהיה לנוח בה. אולי זו הזדהות השלכתית שלי איתו, אולי הוא הפקיד את זה בתוכי ולכן אני מוצפת כעת. המילה לנוח באה ממנו. אבל יש גם העברה נגדית. יש הדהוד. (מתי אין?)

אני מעלה שאלות שאין לו תשובה עליהן אבל אולי ככה אני פורטת על מיתר שצריך לשמוע את קולו. אולי המענה יגיע

כעת איני יודעת אפילו אם העובר הזה יחזיק או ייפול. "עריסה של החזקה אנושית כמצע להתהוותה של סובייקטיביות". מאמר שאינו קשור בכלל לנושא שלי אבל נוגע, תמיד אפשר למצוא נקודות מגע. נוגע גם בי. לא יכולתי להמשיך לקרוא, הייתי מוכרחה לכתוב. האם את מוכנה כעת להמשיך?

הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר.

והאחריות – לעשות ביטוח, שזו עוד החזקה, מסגרת שתחזיק את שנינו קונקרטית.

אני מדברת על שניים ושלושה אנשים שונים במקביל 
המחשבות על שניהם עולות ומתערבבות ואני לא מפרידה כאן כדי לבלבל ולהטעות.

אליס: החוויה הזאת, אחרי הניתוח, אשפוז במהלכו הרגשתי משתנה מאוד, ועוד יותר בבית, חודש שבמהלכו הפכתי אחרת, אני אבל אחרת, בדיוק כמו שאליס אומרת. מי אני, בשם אלוהים? אני אוהבת את הקריצה הקטנה של 'בשם אלוהים'. אני לא שואלת את השאלה הזאת, כי לא מעניין אותי – השינוי נמצאת כאן וזהו. כן, אני יודעת שכתבתי נמצאת. הוא בודד – ואני חושבת על הבדידות הזאת שטמונה בחוויה שלא יכולים להבין את מה שאת מדברת עליו, את מה שאת מתכוונת, כי את מדברת, כנראה, בארץ זרה. את צריכה לדבר סוף סוף בארצך! אבל עוד לא הלכתי לשם.

הנה אקח את מבט עיניך

אני חוזרת לחוויה הזאת. הם שם, מדברים בשפתם שהיא גם שפתךְ. אני מגששת את דרכי לשם.

מיצי מתנהגת כמו חתולה מופרעת, מייללת אלינו, בלי סוף, מנסה להגיד משהו. אחרי כמה ניסיונות אני עסוקה מדי ויושבת לאכול. מיצי מתרוצצת בחדרים בתנוחה מוזרה, בדילוגים קופיים מופרעים ובסוף הולכת לישון על שמיכת הצמר הרכה.


לקחתי לתופרת שלושה זוגות מכנסיים (שניים חדשים ואחד מצאתי בארון) ושתי שמלות (על האחת הקטנה אמרה שהיא ארוכה מדי כמו של דתיות, והשנייה – חדשה – המוכרת עצמה אמרה לי לקצר אחרת איראה כמו דתייה). התופרת סימנה הכל ומיהרה חיש קל לצאת לאסוף את הבן שלה מהגן, מדלגת במגפיים עם עקבים גבוהים. האם לא כדאי לי ללכת עם עקבים גבוהים – ככה צריך, לא? בפרט נשים קטנות. אני באמת עלולה ליפול, אבל באיזשהו מקום אני אוהבת את החוויה של חוסר היציבות על הקרקע. כשאני לא בחרדה. כשהייתי בת עשרים ומשהו קניתי נעלי עקב שחורות הוליוודיות עם עקב עבה וגבוה מאד, לא אוהבת את הדקיקים, ואבזם צידי רחב, כמו כוכבות הקולנוע של פעם. ההרגשה הייתה כמו לעמוד על קצות האצבעות. לבשתי טייטס שחור וחולצה קצרה שחורה גם היא, והלכתי לרקוד עם א, שגובהו היה כמעט 2 מטר, וכל פעם שהוא סובב אותי פשוט חלפתי תחת הזרוע שלו 
כל מיני אירועים שאירעו בעבר ואני הייתי בתוכם וגם קצת לא הייתי, כי לא ידעתי את משמעותם, וכי תמיד נלוותה אליהם הילה דקיקה של חרדה, כל פעם חרדה אחרת.

0 תגובות:

פרסום תגובה

Back to Top