Amanda

השעון המרוח - הספרות הן אלה שנעות - נמרחות ומאבדות את מקומותיהן. דבר זה גורם לתחושה כי המחוגים הם אלה שעומדים ולא נעים. הילד שלי נסחף בידי הזמן שנע לכאן ולשם כמטוטלת, במין חוקיות לא ברורה ומשתנה. אנחנו לא יכולים לתכנן כמעט שום דבר, לכל היותר הוא יכול להתאמץ לפעמים לא להירדם, אבל הוא לא יכול להתעורר כרצונו, או לשלוט בזמן שבו הוא ירגיש עייף. היממה שלו היא לפעמים 30 שעות ומעלה, ולפעמים קצרצרה, כמה שעות ספורות. אני מרגישה כאילו הוא נלקח ממני, נלקח מעולם בני האדם לתוך עולם מוזר, שמנהלים אותו יצורים דמויי עשן שחור, גלגוליהם של המספרים אשר התעוותו מאיזשהם כוחות לא ברורים; האם זה קרה כאשר נחבל בהפסקה בראשו? או שנולד ופיה קנאית הטילה עליו קללה, שבגיל ההתבגרות הוא יהפוך ליפהפה הנרדם בשעות לא צפויות? אני נזכרת בספר שו' המליצה לי עליו "טעמה העצוב של עוגת הלימון"
זה לא אותו הדבר, תזכרי. הנער ההוא שמנסה להוציא את אמו מתוכו, שהדרך היחידה שלו לקבל איזושהי נפרדות היא בהתמזגות מולקולרית עם חפצים דוממים והיעלמות לתוכם. זה לא אותו הדבר, את לא אשמה, אבל החוויה שלי היא דומה - הדברים שקורים לו מזכירים לי את זה. וזה כואב כמו
                                                                                                                                                              

התכתובת איתו מזכירה זמנים רחוקים שבהם התשוקה הציפה את הכל, כמו צבע מים שנשפך על כל מה שעשיתי לאורך כל היום בכל הצבעים הוורודים והאדומים של התשוקה, מתגוונים בשחור וצהוב וכחול וירוק ו, כשהיינו מתכתבים בכל זמן אפשרי ואני הייתי גורמת לו לזקפה באמצע העבודה, הוא היה נאלץ לצאת לשירותים עם המחשב הנייד מסתיר את הבליטה; כשכל מה שכתבתי היה גורם לו לזקפה, בלי שנדבר על מין בכלל; ועוד ועוד תכתובות בצ'ט אל תוך הלילה עם מצלמה ובלי מצלמה, כמעט תמיד הוא שותה אלכוהול כלשהו או יוצא לעשן, מבקש הפסקת סיגריה ואני לפעמים מערבבת חלב עם סאקה תפוזים או משהו כזה שהיה לי בבית, כדי שלא יישאר לבד עם השתייה שלו. מה שאני זוכרת מההתכתבות הוא תחושה חריפה של חירות מטורפת של מילים, ובכל זאת היו נושאים שלא נגענו בהם. אני לא יודעת למה לא יכולתי, וגם הוא כנראה לא יכל - אולי כי זו הייתה בריחה, לבועה שיצרנו במקום רחוק ממציאות חיינו. כל הזמן כאב לי מרוב תשוקה. כל הזמן רציתי אותו, זה היה בלתי אפשרי, כי התראינו כל כך מעט.

מחר ניסע לחוף הבונים - לחברה שיש לה שם זולה - אני מחכה לזה. לפני שנתיים או שלוש הייתי לבד, והיה כל כך יפה, שקט וריק - ודיברתי כל הזמן עליו - איך לא. כל כך כאב לי הלב. עכשיו אני רוצה לחזור לשם, ממקום אחר, ממקום שלו יותר, מקבל את זה, שהחיים סוחפים לכאן ולשם, שאני לא אשמה, שזה לא בגללי, שהייתי מה שיכולתי להיות ולא יכלתי יותר או פחות, וזה בסדר, ודברים קורים לכאן ולשם ולא על הכל יש לי שליטה, ושאני יכולה בכל זאת לאהוב את עצמי על כל מגרעותיי ואת מה שיש לי, וגם אם זה יהיה משהו קצר, זה גם יהיה בסדר, הכל בא והולך, בא והולך, ומה שנשאר תמיד זו אני והילדים.

הנשימה שלי מלאה טרפנטין מהצבע של השולחן והשרפרף. אין דבר, מחר נריח את הים והמלח. אני זוכרת את החוויה: אור השמש החזק מעלים את הכל, הראייה שלי נעשית מצומצמת עוד יותר, אני מצליחה לראות רק קטעים קטעים מוארים שבתוכם אובייקטים כהים, כמו בקבוקי הבירה שתקועים בחול בשורה ארוכה כגדר שחוצצת סביב הזולה, הבד המכסה את הגג, מתנפנף ברוח, שולחן העץ הפשוט, פיסות ים כחולות זוהרות, איברי גופי הלבנים שמופיעים במקטעים משונים נטולי מרכז, מרגישה כמו כוכב ים חלקלק שנפלט לעולם של שמש וחול שישרפו אותי לאבק שיתפזר לכל רוח. אני מעדיפה יערות, אבל גם הים מושך אותי איכשהו. אני מפחדת קצת בתוכו, ביער אני לא מפחדת.

הגיע הזמן לקום.