נשירה
רשומות פופולריות
-
היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט (כמעט שבוע). קודם לכן עוד רציתי לכתוב, כשמזג האוויר היה קר ומקפיא (כבר שכחנו בינתיים), על הפרק "הקרה ...
-
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ... -
(אתם לא חייבים להגיב אם אני כותבת פוסטים ברצף :)
-
אני נטולת מילים בזמן האחרון אבל טום יורק מדבר במקומי הוא מזכיר לי קצת אותך לפחות חיצונית הגוף שלו נראה חם ונושם עטוף בחולצ...
-
שני לילות או יותר שאנחנו יושבים ומקשיבים למוזיקה אני חוזרת הביתה עייפה, מתקלחת ויושבת איתו כי הוא רוצה שנאזין ביחד, הוא מוצא דברים מעני...
-
הבדידות: כשיצאנו מהמכונית הוא שאל אם אפשר חיבוק. לקח לי זמן להבין ובסוף הבנתי ואמרתי שכן בטח. הופתעתי כי בדרך הוא נראה לי קריר ומנותק. מ...
-
אני מדמיינת שאני בערסל מבד רך עם גדילים, קשור בין שני עצים (איזה מין ערסל לא קשור בין עצים? זה לא ערסל אם אין עצים מהצדדים) החיי...
-
באת בשבילי מרחוק כי כתבתי לך ואני לא יודעת אם ידעת שאני עצובה אבל באת והפתעת אותי ולקחת אותי למלון ההוא שלקח לנו זמן למצוא אותו והפעם היי...
-
מה שזה עושה לי (והיו רק שני מפגשים) הוא הרחבת המחשבה. אני מוצאת את עצמי כותבת מדמויות אחרות, לאו דווקא אני, להפתעתי דווקא דמויות של גברים. ...
-
לאסוף את עצמך בעזרת אנשים תמיד מוכיח את עצמו. כשהתחלתי לסנן את אלה שאינם אוהבים אותי או שגורמים לי להרגיש רע באופן סדרתי, נוצר חלל ריק ולתו...
Blogroll
-
לפני 2 ימים
-
לפני חודש
-
לפני 2 שנים
-
לפני 3 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 5 שנים
-
לפני 7 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
לפני 9 שנים
-
תגובות אחרונות באתר
יום רביעי, 9 במרץ 2016
כבר שבוע שאין לי מאור במקלחת, כי אני שוכחת כל הזמן לקנות מנורה. אז אני מתרחצת לאור נרות חנוכה, שלאט לאט נגמרים לי :) אני מקווה שלא אגיע למצב של מעשים מגונים בנרות שבת :) חיפשתי בגוגל אם אסור להדליק נרות שבת בימי חול במקלחת, אבל לא מצאתי כלום, כנראה שאף אחד לא העיז לשאול את השאלה הזאת
הפרחים נכנסים דרך החלון
אלה למעשה פְּרָחות ולא פרחים, כי הן כל כך בנות, עם חצאיות המיני שלהן ונעלי הבלרינה הקטנות שלהן
במחשבה נוספת אני אקרא להם פרחים, כי אולי הם טרנסווסטיטים ואני אוהבת טרנסווסטיטים. יש לי חיבה גדולה לגברים מחופשים לנשים. אולי גם להיפך? צריך לחשוב על זה. לי אין צורך, האמת. גם לא בפורים. אבל לגמד אולי כן, ואני גם יכולה בקלות :)
תמיד אני מחפשת את השמחה בתוכי, בעצם לא מחפשת, היא שם, אני צריכה אותה, אני לא יכולה לסבול את הכאב אני לא רוצה את המקום של החולי של הצער אני רוצה את הטוב. איפה הטוב? הטוב נמצא כנראה באהבה. אני חושבת על הספר של פול אוסטר (איש בחושך) איך עם כל הצער והכאב שיש שם, החולי והזיקנה, קל להכיל אותם איכשהו כי האיש הזה, הסופר-הגיבור הוא איש שבנוי מאהבה, שיש לו נוכחות חיה ונושמת. למצוא את הנוכחות החיה בתוכי, את היציבות האוהבת הקיימת, להיזכר בה, לקרוא שוב את הספר או רק לחשוב עליו, ועל אל אלווארז שהיה אובדני וכתב את האל הפראי.
אני חושבת עליהם ומקשיבה לcrumblenaut של younger brother שפעם הבאתי כאן, משפילה מבט לשמלת הצמר השחורה עם השרוולים הקצרים שאף פעם אין מזג אוויר מתאים ללבוש אותה, ולברכיים הגרובות בגרביונים המשובצים בשחור וחום. גם בזה יש חיים. בחתולים (הטאו של מייאו: כשלא מבינים לא נעלבים ותמיד מקבלים עוד אהבה), בכל דבר אפשר למצוא משהו משמח וטוב לב, גם אם יש בארץ שלנו כל כך הרבה אידיוטים.
אני קוראת עוד פעם הכל ונזכרת בסיטואציה: אמא שלי שוכבת בחדר השינה לאחר שהפסיקה לקחת תרופות וחזרו לה ככל הנראה ההזיות, אבא שלי יושב לידה ומחזיק בידה כי זה נורא מפחיד. אני חוזרת הביתה מהתיכון ומוצאת אותם כך, כל הבית חשוך ורק חדר השינה מואר. הפנים שלי נופלות ואיכשהו אני מרגישה גם כעס. אני שואלת אם מותר להדליק טלוויזיה. בטלוויזיה באורח פלא, יד אלוהים ממש, יש סרט של גולדי הון אותה נורא אהבתי פעם: הדוכסית והשועל (או הנוכל). אני צוחקת מהסרט בקול קצת רם מדי.
אלה למעשה פְּרָחות ולא פרחים, כי הן כל כך בנות, עם חצאיות המיני שלהן ונעלי הבלרינה הקטנות שלהן
במחשבה נוספת אני אקרא להם פרחים, כי אולי הם טרנסווסטיטים ואני אוהבת טרנסווסטיטים. יש לי חיבה גדולה לגברים מחופשים לנשים. אולי גם להיפך? צריך לחשוב על זה. לי אין צורך, האמת. גם לא בפורים. אבל לגמד אולי כן, ואני גם יכולה בקלות :)
תמיד אני מחפשת את השמחה בתוכי, בעצם לא מחפשת, היא שם, אני צריכה אותה, אני לא יכולה לסבול את הכאב אני לא רוצה את המקום של החולי של הצער אני רוצה את הטוב. איפה הטוב? הטוב נמצא כנראה באהבה. אני חושבת על הספר של פול אוסטר (איש בחושך) איך עם כל הצער והכאב שיש שם, החולי והזיקנה, קל להכיל אותם איכשהו כי האיש הזה, הסופר-הגיבור הוא איש שבנוי מאהבה, שיש לו נוכחות חיה ונושמת. למצוא את הנוכחות החיה בתוכי, את היציבות האוהבת הקיימת, להיזכר בה, לקרוא שוב את הספר או רק לחשוב עליו, ועל אל אלווארז שהיה אובדני וכתב את האל הפראי.
אני חושבת עליהם ומקשיבה לcrumblenaut של younger brother שפעם הבאתי כאן, משפילה מבט לשמלת הצמר השחורה עם השרוולים הקצרים שאף פעם אין מזג אוויר מתאים ללבוש אותה, ולברכיים הגרובות בגרביונים המשובצים בשחור וחום. גם בזה יש חיים. בחתולים (הטאו של מייאו: כשלא מבינים לא נעלבים ותמיד מקבלים עוד אהבה), בכל דבר אפשר למצוא משהו משמח וטוב לב, גם אם יש בארץ שלנו כל כך הרבה אידיוטים.
אני קוראת עוד פעם הכל ונזכרת בסיטואציה: אמא שלי שוכבת בחדר השינה לאחר שהפסיקה לקחת תרופות וחזרו לה ככל הנראה ההזיות, אבא שלי יושב לידה ומחזיק בידה כי זה נורא מפחיד. אני חוזרת הביתה מהתיכון ומוצאת אותם כך, כל הבית חשוך ורק חדר השינה מואר. הפנים שלי נופלות ואיכשהו אני מרגישה גם כעס. אני שואלת אם מותר להדליק טלוויזיה. בטלוויזיה באורח פלא, יד אלוהים ממש, יש סרט של גולדי הון אותה נורא אהבתי פעם: הדוכסית והשועל (או הנוכל). אני צוחקת מהסרט בקול קצת רם מדי.
הירשם ל-
תגובות לפרסום
(Atom)
