כתבתי פעם, נזכרתי בזה בעקבות הדיון בתגובות (שהיה מעניין! איזה כיף), חיפשתי ובסוף העליתי באוב
סייבר
חמוד שלי
מתוק
על הזין שלך
אני בונה
מגדלים של תשוקה
את הידיים שלך
אני מעריצה
ומה עוד לא נכתב כבר
ומה עוד לא נאמר?
את המילים של גופך
עוד לא כתבת על גופי
כמה הייתי צעירה אז, תמימה. הוא היה מעין אב רוחני-מיני. כתבתי עליו את הסיפור שהעליתי פעם, נראה לי, על שוגר דאדי. היו פעם זמנים ישנים. אני לא מנסה להפוך דברים מהעבר לנערצים, לגדולים ממה שהם היו. אבל היה בהם גם איזשהו יופי. האמנם? בעצם? אני לא יודעת. אבל השיר יפה.
אני רוצה לכתוב יותר, זרם של כתיבה רוצה לנבוע. חשבתי להשתמש בהתכתבויות ישנות שהיו לי עם ל', לקרוא אותן שוב, לכתוב משהו עם זה. אני פוחדת שזה יהיה כואב מדי, אבל אולי אני יכולה, עוד מעט. בינתיים זה רק עולה.
כשאני יוצאת מקופ"ח רוח אפורה וקרה נושבת, אני מרגישה אבודה וקטנה במעיל הסגול שלי, חוסר טעם בלתי נשלט פושט בכל. נוסעת לעבודה, קר מאוד להמתין בתחנת האוטובוס. בחדר אני מדליקה את החימום, מחממת לי אוכל, יושבת לאכול. המדריך שואל על מסוים, אני תוהה אם אכזבתי אותו כשלא 'הצלתי' את בהתראה של יומיים.
הוא מביא חלקים פסיכופטיים מוחזקים בחוץ ומשוחררים אצלי בחדר כמו כלבים שוטים, ואני מעמידה פנים שאיני מפחדת. אולי אני צריכה להגיד שזה אכן מפחיד. אני נתלית בחלב שאין לי למי להראותו. אולי למדריך, למרות האכזבה שאולי רק נדמית לי. אנחנו כבר כל כך הרבה שנים כאן שהפכנו למעין משפחה, כולל כעסים קטנים ומניפולציות קטנות וסירובים קטנים אבל גם תמיכות וליווי בדרך.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה העבודה הזאת, שהיא לרוב, כשבמיטבה, קשה מאוד
ואני לא יכולה לכתוב את זה, וחייבת למחוק. אז מחקתי, אבל המקום הלבן שנשאר ריק מכיל בתוכו את הנעדר, ואני יודעת אותו, וכך יש לו בכל זאת סימן, כמו תמונה שהורדה מהקיר ונשאר בה המקום הלבן הריק.
מאוחר, וצריך ללכת לישון.
נ.ב. איזה נחמד זה, כשאני שומרת בטיוטות ומבקשת לראות את הפוסט, מופיע סרט אפור כהה בפינה השמאלית למעלה שכתוב עליו "תצוגה מקדימה". כאילו, תרגעי, זה לא מפורסם באמת, את רק רואה איך זה נראה אילו פורסם. איזה ממשק ידידותי :)
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
