התחלתי לכתוב אתמול ולא סיימתי. עכשיו ממשיכה. אבל לפני הכל רוצה לספר
שאליפל פתח דף קהילה בגוגל+, וכל מי שיש לו ג'ימייל יכול להצטרף, ולפרסם שם את
הפוסטים שלו (אני חושבת שצריך בשביל זה בלוג בבלוגר, אליפל יתקן אותי אם אני טועה :).
הדף הזה נורא נחמד
– לא רק שאפשר לפרסם שם פוסטים, אפשר גם לפתוח דיונים ולדבר על כל מיני דברים,
ואפילו לשים קליפ לשבת :) אני
אוהבת את זה יותר מאשר הדף של ישרא, שהיה לי זר (אולי גם משום שלא הכרתי שם הרבה,
וגם משום שהוא לא היה משותף – לא יכולתי לעשות שם כלום, ואילו כאן כולנו יכולים
לעשות דברים). אז מזמינה את כל מי שרוצה להצטרף. כדאי לכם יהיה כיף!
וככה זה התחיל אתמול:
כואב לי הראש: הבית הפוך, בחוץ קופחת שמש גיהינומית של אוגוסט, לא היה
קבבונים על מקל קינמון שאינם חריפים נורא וגם לא שניצלים, ילדים קטנים שזקוקים לי
והורים שעייפים מדי והסבלנות שלהם התייבשה והתפוררה לאבק בשמש, חופשה שאני לוקחת,
רווית רגשי אשמה, תפקיד שממתין להסתער עלי, עם דרישות, אמנם אני רוצה אותו,
הדממה של לא להרכיב את מעבד השמיעה היא כמו חדר אפלולי שמנוע שקט פועם
בו. האם את מזהה גם שמחה קטנה שצפה מבפנים?
שואלים אותי אם אני נוסעת לחוץ לארץ
לא, אני לא נוסעת, אני אומרת.
אז למה את יוצאת לחופש
אם זה לא חוץ לארץ? מה תעשי?
אני אהיה בבית ואנוח. לא אגיע לעבודה.
הם מסתכלים כלא מבינים. מה זה להיות בבית ולנוח?
את צריכה לבוא ולפגוש אותנו. רק חוץ לארץ
זו סיבה טובה לא להיפגש. תבואי
תשחקי איתנו במשחקים על השטיח
תקשיבי ותהיי איתנו. ערסלי אותנו
בחיקך. תני לנו להשתמש בך. איזו אמא את
שנגמרת?
לגדול התברר שיש הפרעת שינה נדירה שאין מה לעשות אלא להשלים איתה
וללמוד לחיות איתה. הפרופסור שדיבר איתנו הוא מומחה עולמי להפרעות שינה ואיש מיוחד מאוד.
אין לי סבלנות לכתוב הרבה. אולי משום שלילה. מחר.
הגיע הבוקר. חלמתי שאני מגיעה לישיבת צוות שהיא מעין ארוחת פרידה ואני
מביאה פירות וקופסאות כדי לחלק את הפירות לאנשי הצוות. אבל לא חילקתי לקופסאות
מראש והארוחה כבר התחילה, עוד אנשים גם הביאו פירות, מישהו הביא פטל או תותי עץ, וגם קשה לי לספור את אנשי הצוות ולזכור כמה אנחנו, כמה קופסאות צריך, וחסרה
לי קופסה, ובחנות לא מוצאים קופסה דומה, אז אני לוקחת קופסה שונה מהבית וזו תהיה
הקופסה שלי. :) מצחיק שככה אני תופסת את התפקיד שלי כראש הצוות – לא מוכנה כל כך
בתחושה, צריכה לחלק את הפירות, לזכור כמה אנשים הם, הפירות – המטופלים? עדיין לא
מוכנים לחלוקה, לחלק מהאנשים כבר יש. אני עסוקה בדברים במקום אחר וכשחוזרת רוב הפירות נאכלו, חלק מהאנשים התפזרו, ודבר נוסף, אנחנו יושבים לשולחן באמצע החלל הקטן שבין החדרים
והמטבח, כלומר אין לנו חדר. משעשע איך לכתוב על זה מעניק לחלום פירוש כל כך מהר.
לא פשוט היה להתארגן לקראת התפקיד, לעמוד מול הספקות של המנהל שהוא גם המדריך,
ובעצם להתחזק שם, לא להיפגע ולהבין שהוא זקוק לתחושה של ביטחון, ואז לתת לו אותה.
גזרתי את הציפורניים, כדי לגדל חדשות.
אבא של הילדים שלי היה אתמול, וראיתי איך הוא עם הגדול, מתוך חרדה
לפגיעה אפשרית ישבתי איתם. יש לו גישה של שליליות ומחיקה של הזולת בתקשורת, לא רק
איתי. זה מתבטא בכל מיני דברים שהוא אומר ומגיב. לא סתם במשך השנים של הקשר הגעתי
למצב שלא נהניתי לשכב איתו, לא רציתי והרגשתי מין קהות. כי לא היה לי שם מקום. אני
לא יודעת למה הוא כזה, אף פעם לא ניסיתי להבין. ויש בו גם צדדים נעימים יותר, ואני
יודעת לפעמים איך להוציא אותם, לגרום לו להיות פחות ביקורתי ויותר רגוע, אבל כבת
זוג זה מוציא את כל הטעם או המיץ מהקשר. לי זה לא מתאים. אני יותר חכמה ממנו.
איזה משפט כתבתי.
אני מרגישה כמו עלה שנשר מעץ – מסוחרר עם הרוח, חי ושלם, למרות היותי
מנותקת מענף. העלה הזה הוא צד אחד. יש לי עוד.
אני מזהה איזשהו כוח שעולה מול התפקיד הזה, שהרוח העיפה אלי. גם רצון
לכתוב יותר מקצועית, למרות שזה נורא מעייף אותי, אבל יש לי טיפולים מרתקים, אני
חושבת, וחבל יהיה לא לתעד או לעשות עם זה משהו קצת יותר. למה אין לי כוח לזה? כן,
משהו בכל זאת חסר בבסיס, כמו אמצע הגבעול של צמח שאני זוכרת שכילדה חתכתי לאורך עם
הציפורן, כדי לראות מה יש בפנים. לפעמים החלל היה כמו ספוג יבשושי, שנפרד קצת
מהדפנות, כנראה משום שלא היו לו מספיק מים. עם כרית האצבע נהניתי להרגיש את הרכות,
והתחשק לי לאכול את זה. אבל זה גרם לי גם לתחושת חולשה פנימית. כמו בפוסט של
אליפל, גם אני לא רוצה להיכנס פנימה, זה גורם לתחושת חולשה. אני רוצה ללכת הלאה.
ואולי הגדול הוא גם יותר חזק ממה שאני חושבת. אני מאד מאד אוהבת אותו,
וכך גם את הקטנה, שהיא מקסימה כל כך. אנחנו יכולות יותר ויותר לדבר בגובה העיניים, ויש
לה חוש הומור נהדר (גם לגדול) וכל התכונות היפות וגם וגם וגם J טוב. היא כל כך
חמודה. וחזקה.
אני חושבת שחלק מהיעדר הצורך לכתוב קשור גם לזה שהיה לי טוב להתכתב עם חבר טוב, וזה הספיק לי :) אולי הכתיבה כאן משנה פאזה. הגיע הזמן למשהו אחר. לא יודעת עדיין מה.
אגב המלון הלבן מצריך פוסט משל עצמו :) וואו איזה ספר.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
