נשירה

נשירה

Follow by Email

קוראים

רשומות פופולריות

Blogroll

תגובות אחרונות באתר

  • Eliphal

    קטע מרגש שיש בו כ״כ הרבה, אבל בעיקר געגוע. ולא געגוע למשהו שהלך ואיננו אלא למשהו שקיים ונמצא כאן. גם געגוע כזה קיים ואת ציירת אותו כאן במילים ללא...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    קראתי אותך בנשימה אחת.... מקסימה , כל כך נהנית לקרוא אותך , אין לי השגות , הכתיבה שלך זורמת בלי ערוצי נחל ....זה הדימוי שזרם לי בראש.. מלבד זאת אלה...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • עדה ק

    זה נכון שלפעמים קשה לכתוב במילים את הזכרונות שמורגשים 'יותר יפה ויותר חזק מאשר לכתוב' עליהם, אבל מסתבר שהצלחת, ואפילו בלי סימני פיסוק.

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Empiarti

    "והפעם הייתי מי שהרגשתי כמו שרציתי להיות וללא חרדה או לחץ או בושה" המשפט הזה תפס אותי חזק. היית מי שהרגשת כמו שרצית להיות. זו התשובה שלך למשפט...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    וואו איזה מתוקה את בתמונה, והתרגיל על הגזר חמוד מאוד , אהבתי :-)
    שולחת חיבוקים יקירתי ♥

    Amanda: עשירי ביוני · 8 years ago

  • כמו מניפה

    כתיבה בלי סימני פיסוק משאירה אותי חסרת נשימה, כמו שקטע כזה צריך לעשות. הציטוט יפה מאוד בעיני, ומאוד מתאים לקטע כולו. יש בו משהו אוורירי ושברירי,...

    Amanda: עשרים ואחת ביוני · 8 years ago

  • Zvia Bachar

    וואו , ממש דייסת רגשות ♥ וזה מעניין .. כי אני חשבתי על הדייסה עוד לפני שתיארת אותה לפרטיה ... כולל התחושה המנחמת :-) קצת בהלם מזה :-) כמו תמיד את...

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • שיק

    אווהוו דיסת הסולת!!! הכי שווה בעולם! ומידי פעם - בזמן שפינוק עצמי הכי נדרש...זה מה שאני מכינה לי!

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • עדה ק

    לא קראתי, אבל זה מזכיר לי את הסיום של ספר אחר, 'מסעדת הגעגועים' של אן טיילר. משהו בסופו, אם כי שם נראה לי שאין החלטה מודעת מן הסוג הזה.

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

  • Eliphal

    מטלטל, אמנדה. החיבורים שעשית בין אוכל שמחבר לבין הבטחות כתובות לבשל לך לבין מזון שנשרף כי בתת מודע רצית שמישהו יבשל אוכל שמחבר בין בני אדם. כולי...

    Amanda: שנים עשר ביוני · 8 years ago

יום ראשון, 13 במרץ 2016

מזמן אחר

וכל הלילה חיפשנו מקום ולא מצאנו והלכתי אחריו במעבר בין הבתים כאשר תעינו בדרך ושמתי לב לנעלי ההתעמלות שלו ולהליכה הקופצנית ולחוסר הסבלנות שניכר בתנועות שלו שלא כוון כלפיי אלא כלפי החיים והושפע מעישון ומאלכוהול ומחיים מוטרדים ורגישות ואנוכיות ומניאקיות ויופי ובכל מקום שחנה והתחלנו להתנשק ולהתפשט הגיע אלינו מישהו והפריע באמצע, כל כך הרבה פעמים עד שזה כבר היה מגוחך כאילו אין לנו אף מקום בעולם הזה להיות בו ביחד ובסוף הלכנו לתחנת דלק וישבנו אל שולחן עגול וקטן ואתה שתית קפה שחור ואני אכלתי חטיף עתיר מונוסודיום גלוטמט בלי חזייה

נזכרת שנפגשנו בפעם הראשונה, זוכרת איפה ישבנו ואיך לקח לי זמן לאתר אותך בלב הולם במבוך הסמטאות בנווה צדק ואתה ישבת שם ושתית וכשראית אותי קמת ובאת לקראתי וחיבקת אותי חיבוק גדול בחולצת טי שרט ישנה עם דמות קומיקס של אישה שאחר כך אמרתי שמאד מוצאת חן בעיני ואני שתיתי מהיין שלך, שהיה לבן אני חושבת, או שזו הייתה בירה או קאווה, בעצם כן, זו הייתה קאווה, לא רציתי שתזמין לי גם אלא לשתות מהכוס שלך אז כשסיימנו אותה ביחד הזמנת עוד אחת, ואחר כך שאלת במעין קוצר רוח מוזר שלא הבנתי אם אני רוצה שנלך, ואני אמרתי בביישנות שכן. ואני זוכרת את הדירה אליה הלכנו, את הכניסה עם הדלפק וגרם המדרגות הכהה והצבעים של עץ כהה על הרצפה ומצעים לבנים ושולחן עם כיסוי זכוכית, את הספה והשטיחים ואת זה שאחרי שעשינו את זה בספה, בלי להוריד בגדים, רק את הג'ינס, כי אני לא יכולתי להתאפק וכל כך רציתי אותך כבר בתוכי גם אם התקשיתי כי עוד לא הייתי ממש מוכנה, עברנו למיטה וסילקת את כל השמיכות והכריות לרצפה בתנועה אחת. אחרי זמן כשהעלינו זיכרונות הוא אמר שנראיתי לו כל כך תמימה שחשב שאני נראית כמו מישהי שאין לה כוס בכלל
ובימים אחר כך כתבתי במחברת, בקוצר נשימה מתוך געגועים, מעלה קטע קטן:

בעיניים עצומות למחצה ראיתי פיסה של סדין וכרית ונתח קטן ושחור של מיטה
כל כולי מרוכזת בפיסות של גוף אותן אני רק מרגישה
סולם במבוך היה שעון אל הקיר
כזה שאי אפשר לטפס עליו אבל אפשר לקשור אליו     לנשוך אליו     לנשור עליו


וכשהתלבשנו ללכת לא מצאת את הגרב השנייה שלך בכל החדר ובסוף נעלת נעליים בלי גרביים ואני המצאתי סיפור שגנבתי לך את הגרב כי אני אוספת פריטים מגברים שאני שוכבת איתם ושומרת בקופסה בבית
Back to Top