ממחר אני יוצאת לחופש. (אליפל, לא לנצל את זה לפעילות קהילתית, יש לי סידורים! :)
הימים האחרונים היו דחוסים, מנסה להספיק לפני. הסתבר לי שיש לי המון ימי חופשה שלא ניצלתי. זה היה שוק לגלות. אני לא אקח אפילו חצי בחופשה הזו (עד ספטמבר) שגם אותה לקחתי עם הרבה רגשות אשמה.
הבוס שלח פירסום רשמי על התפקיד החדש ואני מקבלת ברכות לאורך היום :) בהתחלה לא הבנתי למה אנשים אומרים לי מזל טוב, וחלקם מחבקים אותי, כי לא הגעתי בכלל למייל כל היום. זה נחמד, והופך את זה למשמח ומרגש. וכבר היום התחלתי להזיע על התפקיד. זה שאנשי הצוות שלי הם גם חברים, לא עושה את התפקיד ליותר קל, ואני גם צריכה לחשוב יותר על מה שאני אומרת להם - אמר לי את זה ראש הצוות היוצא, ואמנם הבנתי והנהנתי, אבל אני מתחילה להבין באמת רק עכשיו. אולי אני צריכה בגדים של 'בוסית'? כדי להיכנס לתפקיד קצת יותר טוב :) בשבילי, לא בשבילם. כי אני מתקשה להפסיק להיות חברה ובגובה העיניים. מניסיון עבר בתאטרון, בגדים ונעליים משפיעים על איך שמרגישים. אמנם זה לא אומר לא להיות נחמדה ולדבר, אבל אני מרגישה שזה לא מתאים, שהגבולות נחוצים. הוא אמר לי - את תלמדי את זה, תראי. אני מבינה שגם הוא למד את זה על בשרו, שכן גם הוא היה חבר צוות לפני שהפך לראש. האחריות מפחידה קצת. יש הרבה מה לעשות. אין לי כבר זמן בעבודה להתרפק על בלוגים. אבל אולי זה יירגע בהמשך. גם אצטרך לנהל את הישיבות של הצוות שלי, ולהיות יותר 'ממלכתית' כמו שהמנהל-מדריך שלי והראש היוצא הגדירו את זה. אני? ממלכתית? זה נראה לי יותר מדי משעשע. מה, לענוב עניבה? אולי להתחיל לעשן, כמו הראש היוצא?
אני תמיד שוכחת משהו ברשימת הקניות - עכשיו שכחתי להזמין שקיות אשפה, ואין אף שקית לרפואה בכל הבית. בעצם יש רק שקית אחת של הסופר. ואילו קורנפלקס יש 8 קופסאות (היה במבצע) וכך גם 5 קילו סוכר חום, ו5 בקבוקי שמן, ו..
זה כאילו אני הופכת לספר חי: מאגדת בתוכי הרבה הרבה סיפורי אנשים, משפחות והיסטוריות אישיות, זוכרת בעל פה שמות ושמות משפחה, באורח פלא,
צריכה להתחיל לרשום ביומן ובמקומות מסודרים. עכשיו יהיו לי עוד הרבה סיפורי אנשים (יותר נכון - תקצירים) להכיל, של אנשי הצוות האחרים.
משמחים:
- מודרכת שלי שרוצה להזמין אותי למסיבת אירוסין שלה באוקטובר. היא יפהפייה כל כך, צעירה מאוד מאוד, עדיין לא מבינה מה זה באמת טיפול, מה זה ילד.
אה כן וגם - אתמול בשיאצו, המטפלת (שחומה ומקועקעת מאוד :) בפניה אני מתלוננת על כאבי עורף וגב עליון, שואלת אם במקרה יש לי תינוקות שאני צריכה להרים הרבה :) אני אומרת לה שהילדים שלי כבר ממש גדולים ויכולים להרים אותי בעצמם והיא פוערת פה - בת כמה את?? ומכסה את פניה בידיה כשאני אומרת לה.
וגם - הדייג הזקן שלי מספר לי שבתקופה האחרונה למרות משברים וסערות (לא מהסוג הימי, שכן כבר שנים אינו יוצא לים) הוא לא נופל למיטה למשך ימים שלמים בדיכאון, ומקפיד להיצמד לשגרת יומו (אני מפחד לעזוב אותה, אני יודע מה יקרה) - הוא קם השכם מאד בבוקר, יוצא להליכה ממושכת של שעתיים שלוש, באמצע עושה תרגילי כושר במתקנים שנמצאים בטיילת, לא מחסיר אפילו תרגיל אחד מהתרגילים שאני עושה (וגם נותן לי דוגמה, שאם החליט על 103 פעמים עבודה עם משקולות (ומדגים, והשרירים שלו מביכים אותי :) אז הוא עושה בדיוק 103. אף לא אחד פחות. הוא גם מצליח להרגיש תחושת שייכות - לאנשים הזקנים האחרים שיוצאים בשעות הבוקר המוקדמות האלה להליכה ותרגילים. הוא מפרט לי בדיוק את סדר היום, החל מההשכמה עם התרנגולים וכלה בקריאת הספר במנוחה בסיום. הוא גאה מאד בעצמו שלא נותן לדברים שפעם היו שוברים אותו להשפיע עליו ולפגוע לו בשגרה, יישרף העולם. וגם אני שמחה מאוד בעצמוֹ ואומרת לו שגם ירד במשקל ונראה טוב. הוא אומר שהוא מרגיש שזה יציב. הוא בלי תרופות כבר כמה חודשים, ואני מחזיקה אצבעות בלב (אפרופו עומד לו בלב אליפל :) ומתאפקת שלא להגיד שגם אם תהיה נפילה, זה לא הסוף ותמיד אפשר לקום בחזרה. להישאר בשמחה ולא להיות דידקטית.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה