מתחילה את יומי בתרגילים במיטה. אחר כך אני קמה אל תוך נעלי הבית ומתרגלת את התרגיל הנפלא שמיישר לי את עמוד השדרה. נקרא לתרגיל הזה נבט צומח :)
כל מיני תובנות קטנות וגדולות מאתמול: הסרט, חברה שהפתיעה והבינה וידעה על מה אני חושבת וחיבקה אותי, כי ידעה שאני חושבת על אמא שלי, הבנה שאולי משהו נפתח אצלי כעת כי הקשר נותק. בגיל כמעט 50 אני מרשה לעצמי להחצין את הנשיות שלי וליהנות ממנה. אני נותנת גב גם לבת שלי.
(אוהבת נקודות ופסים, פרחים ופרפרים, נעליים, שמלות, מעיל עם פס פרווה בכובע, טבעות, סיכות ראש, צמידים חמודים או כאלה עם מוטיבים של טבע חן ואגדה. נזכרת שהוא אמר שרואים שאני ספרותית)
כל זה בגלל חולצת פסים ומ' שמצאתיה במטבח חותכת תפוז לפרוסות לקבוצה שלה ואומרת שחשבה הרבה על הקבוצה של אתמול איתי ושמחה שאני והיא ביחד באותה הקבוצה. מ' שיודעת לקחת את מה שהיא צריכה. שתמיד מתלבשת כל כך יפה.
תובנה קטנה שעלתה בתוכי אתמול בקבוצה, בעקבות דינמיקה שעליה דיברנו ואמרתי לעצמי שאכתוב אותה, שלא תיעלם: הקושי שלי עם זוגיות שאני באמת רוצה: מול חדר השינה של ההורים, השלישית שבחוץ, אני לא רוצה בשום אופן להיכנס לשם כי יש סיכון אמיתי וממשי של להחליף באמת את אחד משני בני הזוג – דבר שבלי ספק יהרוג אותי כילדה. הימנעות ואז בחירה בזוגיות שהיא סוג של אחאות.
הו כן, מול כאב תמיד יש אצלי כל כך הרבה שמחה גם, כי יש חיים. כי יש דברים טובים מול הדברים הקשים, גם אם הטובים גורמים לבכי:
בבוקר הוא אומר לי אה כן, אני לא מסוגל ללכת. אני נותנת לו נשיקה בלי לחשוב הרבה והוא נזכר שבעצם הולכים בבוקר ולא אחהצ. אז הוא יכול לבוא
הרצון שלו להחזיק לי את התיק
התשובה שנתן למטפלת, כששאלה אותו מאיפה בכל זאת המוטיבציה והאנרגיה והוא החווה כלפיי, הנה, מאמא שלי מגיעה כל המוטיבציה והתקווה, בזכות התמיכה וההבנה שהיא נותנת
אני מתאפקת לא לבכות בחדר, ולא לבכות בקבלה, כשאני ממתינה אחר כך בחוץ, ולא לבכות בתחנת האוטובוס ובאוטובוס, וכעת כשאני כותבת בעבודה. הדמעות מחלחלות פנימה, לתוך מאגר תכול של מים מלוחים ומרים, בתוכו שוחים אני יחד עם חיותיה של אליס. אנחנו שוחים סחור סחור מודאגים וקטנים, ילדותיים להפליא בקוצר ידנו
אני חרדה עד בלי די. בזמן ההמתנה מקרינים דווקא תוכנית על אלרגיה ואסטמה ותוכנית על חשיבותה של שינה לאנשים שעוברים השתלת מח עצם. הרופאה אומרת שהפרעות שינה קשות יכולות להוביל אצל אנשים בריאים לקריסת מערכות. מקרה אבסורדי
חושבת על כך שגם דברים כמו לקחת אותו במונית ולהחזיר אותו במונית, כי הוא נורא עייף, שזה גם נותן איזושהי מסגרת שמחזיקה. שפריטים ספציפיים של אוכל ושתייה שאני דואגת שיהיו, של לקחת את המעיל שלו לניקוי יבש ולהחזיר, שלהראות לו שאני חושבת עליו בכל מיני דברים שאני עושה, גם הם סוג של החזקה
היא טובה. אני רואה את זה. כשהם יוצאים היא יושבת לידי ומדברת גם אלי. בנה מחכה שם בחדר ההמתנה. עירוב הדברים לא קשה מדי. היא גרה קרוב אלינו, מוכנה לעזור ולהגיע לביקורי בית אם צריך. היא מגויסת מאוד, החמלה מציפה את עיניה, אני רואה. זהו אני בוכה.
אני בודקת שהגיע הביתה. הוא כותב לי שכואב לו פתאום מאד הראש והוא נורא עייף והולך לישון. אני מאחלת לו שינה מתוקה, אבל האם שנתו תהיה מתוקה? הוא שונא לישון ושונא להתעורר. כשאני חוזרת הביתה הוא לא ישן. לא הצליח להירדם, אינו יודע מתי יצליח לישון. הוא מתנודד מעייפות.
הכי אוהבת אותו בעולם. אותו ואותה. הכי חמודים שיש, והכי שלי. הם מלמדים אותי להיות אמא ובן אדם.
(שם של ספר מאת תומס אוגדן, ממנו אני מוציאה ציטוט לישיבה הראשונה שאנהל) אני מאד אוהבת את השם של הספר (וגם את הספר) אני מגלגלת אותו על קצה ...
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה